כשהייתי באוניברסיטה לימדו אותי שפופוליזם הוא "דבר טוב." ראשיתו באמריקה בעשור האחרון של המאה ה-19, כקואליציה דמוקרטית בין בעלי החוות במדינות הדרום לבין הפועלים בחוף המזרחי שהבינו דבר או שניים במעמדות וביקשו את תמיכתם של בעלי החוות השחורים. מעולם לא היתה אמריקה קרובה כמו אז למפלגת לייבור שתוכל לקרוא תיגר על שליטתו של ההון הפיננסי בניהול הכלכלה ולהעניק ביטחון ויציבות לבעלי החוות ולפועלים גם יחד. אלה היו נשימותיה האחרונות של מסורת מחשבתית מובסת אשר ראתה בדמוקרטיה כלי לעיצובה של הכלכלה בהתאם לאינטרסים של הקטנים ולא של הגדולים. הניו דיל של רוזוולט היה, מעצם הגדרתו, עניין של "הגדולים" והתבסס על פרויקטים גדולים שהובילו מוחות קיינסיאניים גדולים. הפופוליזם דיבר על משק הבית ועל החוואי הקטן, על משפחות ועל עבודה בכבוד. גם גראמשי היטיב לכתוב על הפופוליזם ועל הצורך לבנות קואליציות עממיות בין כוחות שונים. הוא אמר כי הרגע בזמן שבו "הישן כבר מת אך החדש עדיין אינו יכול להיוולד" הוא תקופת מעבר, שבו "הבלתי-אפשריים מתקיימים זה לצד זה, ונוצר מגוון של תסמינים מורבידיים"(1). תקופה כמו שלנו. לשיטתו, הפאשיזם לא היה פופוליסטי אלא אליטיסטי, תהליך שבו החזקים-ממילא פרשו את חסותם על "הלאומי והעממי" משום שהשמאל לא הצליח לחוש את "תשוקותיו הבסיסיות של העם, להיות שותף להן ולעצב אותן."

המפנה האקדמי נגד הפופוליזם החל בעקבות הנטיה להשתמש בכלים פסיכולוגיים על מנת להסביר את עלייתו של הפאשיזם ועם צמצום תפקידם של המעמד, התרבות והכוח כמשתנים ביאוריים חשובים לניתוח של התפתחויות פוליטיות.

את שורשיו של המחקר הפסיכולוגי הזה ניתן למצוא בספר רב-השפעה שראה אור ב-1950, בשם The Authoritarian Personality ("האישיות הסמכותנית"), שנכתב בידי קבוצת אנשי אקדמיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי והתבסס על מחקרם בנושא דעות קדומות ונטיות אנטי-דמוקרטיות בקרב הציבור האמריקני (2). הספר, שיצא בחסות הוועד היהודי-אמריקני, התבסס על עבודתו של אדורנו בפרנקפורט – בשיתוף עם מקס הורקהיימר – על  האישיות הסמכותנית ועל "סולם האישיות הטרום-פשיסטית" (סולם f), שהולידו את שיטת המחקר ואת שאלון הסקר שבו נעשה שימוש בספר. סולם f מנה שורה
של היבטים נפשיים שניתן למדוד אצל יחידים. למשל: דבקות בנורמות החברתיות המסורתיות ובערכיו של מעמד הביניים; ציות לנורמות ולערכים מקובלים ולדמויות סמכותיות בתוך הקבוצה; הענשה והוקעה של יחידים שאינם נצמדים לערכים המקובלים; התנגדות לעיסוק בפנימי, בסובייקטיבי ובמדומיין, ולביקורת עצמית. כל אלה שימשו, בין היתר, במבחן פסיכומטרי לזיהוי סוג אישיות. במאמר מאוחר יותר סיכם הורקהיימר את טיפוס האישיות הזה כשילוב בין צייתנות לבין קרירות שהגדירה את 'הפאשיסט הפוטנציאלי של תקופתנו."(3)

אדורנו ביסס את סולם ה-f שלו על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ובפרט על מאמרו של פרויד מ-1921 על "פסיכולוגיה קבוצתית ואנליזה של האגו."(4) התוצאה היא תפישה רדוקטיבית ומכניסטית של יחסי הגומלין  הפסיכולוגיים בין היחיד לבין החברה. סולם f עונה על שאלות מורכבות של תהליכים חברתיים, זיהוי פוליטי ואינטרסים מעמדיים באמצעות תכונות אופי. ואם לא די בכך, הוא גם היה מוטה. די היה בהסכמה לכל אחת משאלותיו כדי לאותת על תגובה סמכותנית. המבקר החברתי כריסטופר לאש עלה על העניין בשנות השישים. הוא טען שסולם f של אדורנו פשוט יוצר קישור בין בריאות נפשית לבין דעות שמאל ובין פתולוגיה סמכותנית לבין דעות ימין.(5)

מעורבותו של אדורנו הביאה להתעניינות בפופוליזם הסמכותני בשורות השמאל. סטיוארט הול (Hall) השתמש במושג זה בחיבורו המכונן מ-1979, "Moving Great The Show Right" ("המופע הנודד הגדול של הימין") על מנת להסביר את התמיכה "הלא-רציונלית לכאורה" שלה זכה הת'אצ'ריזם בשל מתקפותיו על מעמד העובדים. "הדבר שעלינו  להסביר," כך כתב, "הוא הנדידה אל פופוליזם סמכותני – התגלמות יוצאת דופן של המדינה הקפיטליסטית – שבניגוד לפאשיזם הקלאסי, הצליחה לשמר את רוב (אם כי לא כל) המוסדות הייצוגיים הפורמליים שלה."(6) 

מילטון רוקיץ' (Rokeach) הרחיב את הניתוח המחקרי הזה לכדי הבנה פסיכולוגית של פתיחות מחשבתית לעומת סגירות מחשבתית.(7) בוב אלייטמאייר (Alytemeyer) פישט את את סולם f של אדורנו בתגובה לביקורות, ויצר סולם חדש של "ימין סמכותני",(8) וב-1990 הוצג סולם פְּסֶפוֹלוֹגי למדידת ערכים ליברטריאניים וסמכותניים.(9)

בניית טיפוסי אישיות בינאריים באמצעות פסיכולוגיה קוגניטיבית יוצרת תפישה רדוקטיבית ומוגבלת של הסובייקטיביות האנושית. השימוש בשיטה זו על מנת להסביר תהליכים סוציולוגיים מורכבים מייצר הבנה מכניסטית וגסה – לא פעם מקטבת – של מערכות יחסים חברתיות ושל זיהוי פוליטי. כל זה לא מנע את צמיחתה. השימוש במונח "פופוליזם סמכותני" מצמצם את המצביעים בעד הברקזיט, טראמפ ונתניהו לכדי קבוצה הומוגנית של דחויים ולקויים. הצבעתם מוצגת כתוצר של תגובה פסיכולוגית פגומה לשינוי חברתי. לכל אחד משמות התואר השליליים שהודבקו להם יש מקבילה חיובית עבור המצביעים הפרוגרסיביים: סמכותני לעומת ליברלי, סגור לעומת פתוח, חסר השכלה לעומת משכיל. אם להשתמש בציטוט הפואטי היחיד מתוך קמפיין הבחירות של הילרי קלינטון, מדובר אכן ב"סל של תעבים…"

מחקר שפורסם לאחרונה באוניברסיטת קיימברידג' טוען כי המצביעים בעד עזיבת האיחוד הם פחות יצירתיים ומתמודדים עם שינוי בצורה גרועה יותר באופן מובהק מאשר התומכים בהישארות. הם נטולי "גמישות קוגניטיבית" ולפיכך מועדים יותר לתמוך באידיאולוגיות סמכותניות. יש להם "גבולות נוקשים ובלתי-חדירים" ולפיכך הם נוטים להשקפת עולם אתנוצנטרית יותר, לאומנית יותר ושמרנית מבחינה חברתית. אחד הדוברים הסביר כי "החיבור בין עולם הקוגניציה לבין עולם האידיאולוגיה חושף בפנינו כי לגמישות מחשבה עשויות להיות השלכות מרחיקות-לכת על גישות חברתיות ופוליטיות."(10)

שלושה אנשי אקדמיה באוניברסיטת אסקס פיתחו שיטה לניתוח הפופוליזם הסמכותני של הת'אצריזם והחילו אותה על הברקזיט. במחקרם, שנקרא השלכותיו של הפופוליזם הסמכותני בבריטניה, הם טוענים כי לא פחות ממחצית מאוכלוסייתה הבוגרת של בריטניה ניתן להגדיר כפופוליסטים סמכותניים. האנשים האלה חשבו דברים רעים על הגירה, על זכויות אדם ועל האיחוד האירופי.

בנובמבר האחרון הזהיר פורום YouGov Cambridge כי הפופוליזם הסמכותני מעצב את עתידה של אירופה ועלול להיות התופעה הפוליטית המכוננת של העשור הבא.(11) דו"ח "העמדות החברתיות בבריטניה" לשנת 2017 עמד על כך שהברקזיט משקף את  חושותיהם של מצביעים "'סמכותניים' יותר או שמרנים יותר מבחינה חברתית." הדו"ח עשה שימוש בסולם ליברטריאניזם-סמכותנות המורכב מ-19 סעיפים למדידת העמדות הללו, והגיע למסקנה כי "72 אחוזים מבעלי  ההשקפות 'הסמכותניות' הצביעו בעד עזיבת האיחוד, לעומת 21 אחוזים מבעלי ההשקפות 'הליברטריאניות'."(12) 

ביוני 2018 פירסם מכון המחקר צ'טהאם האוס דו"ח שזיהה קיטוב באירופה על הקשת הליברלי-סמכותני. הסמכותנות הוגדרה כ"מכלול של העדפות בקרב מצביעים השמות דגש על סדר, על כבוד לבעלי סמכות ועל התנגדות לשינוי." ממדיו וטיבו של הקיטוב הזה נמדדו בסקר עמדות כלפי עונש המוות. 21 האחוזים שתמכו בעונש המוות הגדירו את "הנוטים לסמכותנות" שהצביעו בעד עזיבת האיחוד.(13) מחברי השלכותיו של הפופוליזם הסמכותני בבריטניה מודים שבעיניהם, חסידיו ותומכיו של הפופוליזם הם אנשים דוחים מבחינה מוסרית. המונח שטבעו, "פופוליזם סמכותני", גרוע אף יותר. עם זאת, למרות הקונוטציות השליליות, הם אינם מפקפקים באובייקטיביות ובתקפות של הקטגוריה התיאורית הזו. הם גם אינם מפקפקים בשיטת המחקר שמשתמשת בה, ואף לא במניעיהם לשימוש בה.
הם מתעקשים כי השימוש שלהם בפופוליזם סמכותני הוא "נייטרלי מבחינה פוליטית" ושהמחקר שלהם הוא דרך לבחון מקרוב "את אופיו, את מקורותיו ואת השלכותיו." עם זאת, היומרות האובייקטיביות שלהם מתערערת כשקוראים את הערת הסיכום שלהם: "אנחנו אולי לא אוהבים את הפופוליסטים הסמכותניים, אך הם כאן, והם רבים". קצת כמו מהגרים. 

המיסגור השלילי של תומכי הברקזיט ושל מצביעי טראמפ הוא גלגולה החדש של ההתנשאות המעמדית ארוכת-השנים וחסרת-ההבחנה של האינטלקטואלים הליברליים. הם נמנעים מעיסוק באופן שבו האינטרסים שלנו – הגברת הניידות החברתית, תמיכה בשיעורי הגירה גבוהים, והנטייה לפטור את עצמנו מן הקשר בין הלאום לבין המקום – תרמו לעלייתו של הפופוליזם. את אותו הניתוח אפשר למצוא גם בשני ספרים שראו אור לאחרונה. העם נגד הדמוקרטיה: מדוע החרות שלנו בסכנה ואיך אפשר להציל אותה (The People vs Democracy: Why Our Freedom is in Danger & How to Save it) מאת יאשה מונק  (Mounk), שפורסם על ידי אוניברסיטת הרווארד, ואנטי-פלורליזם: האיום הפופוליסטי על הדמוקרטיה הליברלית (Anti-Pluralism: The Populist Threat to Liberal Democracy) מאת ויליאם גאלסטון (Galston), שפורסם על ידי אוניברסיטת ייל, מספרים בעצם את אותו הסיפור. 

על פתוחים מול סגורים, על משכילים מול חסרי השכלה, על עליונותה המובנת מאליה של הדמוקרטיה הליברלית על פני כל צורה אחרת של התארגנות חברתית, ללא כל הכרה בכך שהשיטה הנוכחית לא רק נותנת עדיפות לבעלי ההון על פני חסרי ההון, לבעלי הכישורים על פני חסרי הכישורים, או לאלה שמעדיפים לעזוב על פני אלה שמבקשים להישאר. הם משחזרים את הפתולוגיה של לאש בכל עמוד ועמוד. אנשי מעמד הפועלים מצביע נגד האינטרסים שלהם משום שהם רעים, או טיפשים, או שניהם.