"והדרת פני זקן" – הרחבת ההשתתפות האזרחית של "זקני השבט": ראוי ליצור פלטפורמות שתאפשרנה יצירת הזדמנויות להשתתפות אזרחית שתנצל את הזמן והניסיון של הזקנים. הקמת "בנקים של חוכמה", למשל, תוכל להמחיש שלא רק מודלים כלכליים גרידא יכולים לאפשר לזקנים להיות חלק תורם לחברה. "בנקים" כאלו יוכלו לפעול בשני אופנים: ראשית, באמצעות מיפוי של הצרכים הקהילתיים המקומיים ושל פערי המיומנויות הקיימים במגזר הפרטי וההתנדבותי, והתאמתם לכישורים ולניסיון של זקני הקהילה; ושנית, באמצעות אספקת ידע (בעיקר לא פורמלי) למוסדות הקהילתיים. כך, למשל, מערכת החינוך, הפורמלית והלא-פורמלית יכולה לשמש כאתר חשוב לעריכת מפגשים בין-דוריים בלתי-אמצעיים: תכניות לימודים, לימוד שפות, שיחות על החיים, מערכי התנדבות ועוד. בדומה לניצולי השואה היום, הזקנים יכולים להיות "סוכני הזיכרון" של הקהילות שלהם ולהעניק להן נקודת מבט שתאפשר התמודדות
מאוזנת יותר עם קשיי היומיום. מעבר לכך, ישראל, כחברת הגירה, תצא נשכרת אם תדע לשמר – גם באופן ממוסד – את תרבותם המגוונת של הבאים בשעריה. כך עשוי להיווצר אתוס הומניסטי מלכד שיוכל לאפשר לדורות הצעירים יותר להתגבר על הדיכוטומיות הזהותיות הקיימות כיום (מזרחים-אשכנזים או יהודים-ערבים).

תכנון פיזי ידידותי לזקנים: ראוי לעצב מחדש באופן פיזי שכונות ובתים באופן שיעודד שילוב ועצמאות של זקנים בקרב הקהילות השונות. התאמת המרחב השכונתי לצרכי הזקנים עשויה גם להפחית את הצורך במעבר לדיור מוגן. תכנון עירוני צפוף יוכל לשמר מקומות מפגש רב-דוריים כמו פארקים ומרחבים ירוקים. בהקשר זה, ניתן להסתייע בדוגמה מאיטליה: במקומות שונים הוטל על זקני הקהילה לנהל את הפארקים העירוניים כדי להחיות אותם, וזאת מתוך הנחה שהפנאי הרב העומד לרשותם, לצד החיוניות הכרוכה בעשייה תורמים הן לזקנים והן לקהילה כולה.

מיגור הגילנות (אפליה על בסיס גיל): החקיקה הקיימת בהקשר זה היא, כמובן, חשובה אך לא די בה. עלינו לדאוג גם לאיכות המשרות באופן שימנע מאנשים מבוגרים להמשיך בעבודה בשכר נמוך רק מחוסר ברירה; יצמצם את השחיקה שלהם; יאפשר הליכי פרישה גמישים והדרגתיים שיותאמו לצרכים האישיים; ויסתייע בכישוריהם ובניסיונם של הזקנים במקום העבודה. לשם כך נדרש שימוש גם באמצעים "רכים" שישנו את התרבות העסקית הקיימת: הרחבת הנגישות לידע, ובניית ארגונים חדשים המסוגלים לזהות ולעדכן את הכישורים הדרושים לאנשים מבוגרים בשוק העבודה; שילוב בין שלב הגיוס של עובדים חדשים לבין שלב היציאה לגימלאות באמצעות תכניות mentoring שבהם הוותיקים מעבירים את הידע והניסיון שלהם לחדשים; וכמובן, מדיניות כלכלית שתצמצם את חוסר הביטחון הכלכלי המחייב זקנים להמשיך לעבוד בעבודות בשכר נמוך. בנוסף, ראוי לסייע ולהקל על זקנים המבקשים להמשיך לעבוד ובמקביל מטפלים בבן-זוג (תמריץ שיוכל אף הוא למנוע מעבר לדיור מוגן).

עידוד "יזמות זיקנה" (elderpreneurship): ראוי לקדם דגמים חדשים של השתתפות כלכלית שתאפשר יזמות בקרב זקנים המעוניינים בכך ושימוש חברתי ארוך טווח יותר בכישרונות שלהם. לשם כך, ניתן לפעול, למשל, באמצעות הקמת רשת ארצית של מיקרו-אשראי ושל קרנות הון-סיכון מקומיות המוכוונות לזקנים ובאמצעות מתן אשראי מדינתי לעסקים שמקימים זקנים.

שינוי הייצוג התקשורתי של זקנים: יחס אחר ל"זקני השבט" יתבטא גם בהרחבה של ייצוגם התקשורתי, באופן שייענה לרצון הגובר של זקנים רבים "להזדקן היטב", ולזכות ליחס של אזרח – וגם צרכן – מנוסה, להבדיל מן התפיסה הרווחת שלפיה מטרת החיים היא הנצחת הנעורים.

למידת מבוגרים: הזיקנה מביאה עימה פנאי. אחת הדרכים לעשות בו שימוש היא להרחיב את אפשרויות הלימוד העומדות בפני הזקנים, בייחוד אלו שלא למדו במהלך חייהם. לשם כך, ניתן לפעול לפיתוח תכניות ללמידה מהבית; לקדם לימוד באמצעות ארגוני מתנדבים; או ליצור קבוצות שתשלבנה לימוד וטיולים משותפים. היעד בהקשר זה אמור להיות של בניית communiversity – קהילה של אנשים שלומדים ומלמדים, שאותה המדינה תטפח ותעודד. 

שירותי טיפול (care) מבוססי-קהילה: ראוי להקצות משאבים לפיתוח שירותי הטיפול (care) הקיימים באופן שיהיו קהילתיים יותר, ופחות מבוססים על ייבוא מהגרי ומהגרות עבודה. דוגמא לכך ניתן למצוא ביפאן שם קיימים "כרטיסי איכפתיות" שמעניקים נקודות זכות למי שמסייע לזקנים בני הקהילה, ושמאפשרים לו לנצל את הנקודות לשם קבלת טיפול בעצמו או להעבירן לבני משפחה נזקקים. דרך אחרת יכולה להיות מתן הקלות מס לאנשים שמתגוררים בקרבת הוריהם המבוגרים.

תמיכה ציבורית במשפחה המורחבת: השינויים הדרמטיים בשוק העבודה בעשורים האחרונים הגבירו, בין השאר, את תפקידם של סבים וסבתות בגידול נכדיהם. תהליכים אלו "מרחיבים" מחדש את המשפחה הגרעינית ומחזקים את המחויבות והתלות ההדדיות בין הדורות השונים. זהו דבר מבורך מבחינה חברתית שכן אלמלא כן, תפקידים רבים היו מוטלים על התקציב המדינתי. חיזוק המשפחה המורחבת יוכל להיעשות, למשל, באמצעות תמיכה ממשלתית בהקמתן של "קרנות משפחתיות" שאליהן יוכלו בני המשפחה להזרים כספים שונים שצברו לאורך החיים (חסכונות, קרנות השתלמות וכו'), באופן שייצור מכשיר גמיש שניתן יהיה לעשות בו שימוש לשם עזרה לזקני המשפחה ולצעיריה. זאת, לצד אסטרטגיות חברתיות להשקעה בגיל הרך שתוכלנה לשבור את מעגל העוני וההדרה וליצור תנאים שיאפשרו חיים מבוגרים יצרניים ומספקים (לכך יוקדש נייר עמדה נפרד).

החברה שלנו מזדקנת. לתהליך זה יהיו כמובן השלכות חברתיות חשובות, וגם מחירים כלכליים לא פשוטים. אך ניתן לראות בכך גם הזדמנות חשובה. חברה זקנה יותר יכולה גם להיות חברה חכמה יותר, קהילתית יותר וסולידרית יותר.