הליברליות טענה שהאדם הוא יצור עצמאי הקובע את מהלכיו על פי השכל הישר שלו. אך זו טעות. לפני הכול, האדם הוא יצור חברתי. אנו נולדים לתוך משפחות, קהילות ומקומות. הם המעצבים אותנו והם הבונים את הקונטקסט ולרוב גם את המשמעות של חיינו. הפוסט–ליברליזם מכיר בכך, ולכן בניגוד להנחותיה של ההשכלה הוא רואה את האדם בהקשרו.

על פי תפיסה זו אי אפשר להשאיר את הדת מחוץ למרחב הציבורי, שכן משמעות הדבר היא לבקש מן האדם הדתי לגשת אל הפוליטיקה עירום תרבותית, ללא אוצר המילים שבאמצעותו הוא עושה סדר בעולם ושממנו הוא מקבל משמעות. בעולם פוסט–ליברלי אנו מבינים אפוא היטב שלהשאיר את הטוב שלנו מאחור ולבנות, כביכול, מרחב ניטרלי זהו מעשה בלתי אפשרי. הליברלים צודקים לגמרי בכך שיש צורך להגן על החופש האישי של האזרחים בנושאים מסוימים שבהם חופש הדת הוא קרדינלי. למשל, בקשה מאנשים להתחתן בדרך הנוגדת את רצונם ואמונתם היא חדירה למרחב אישי ביותר שאינה מיטיבה עם אף אחד. אבל מנגד, ענייני דת ומדינה אחרים – כמו מדיניות השבת, החגים והכשרות, ובגבולות מסוימים גם הצניעות – הם שאלות פוליטיות, שאמורות להיות תלויות בהכרעה דמוקרטית של הציבור.

גם בהקשר כלכלי, מסתבר שהאדם אינו יצור רציונלי שרק מנסה לקדם את האינטרס הצר שלו. הכלכלה אינה מדע מדויק המנותק מהתרבות וערכיה. המסורת הליברלית, שניתקה את האדם מהקשרו, גם ניתקה למעשה את הכלכלה מהקשריה – ובכך, ללא עוגן תרבותי, אפשרה לתפיסות מטריאליסטיות חומרניות למלא את החלל של המרחב הציבורי שלנו. לעומת זאת, למשל, מעניין לחשוב כיצד כלכלה המושרשת בתרבות היהודית הייתה נראית. היהדות הינה משאב דתי–תרבותי שיכול לתרום לבניית כלכלה ששמה את האדם והקהילה במרכז. השבת, המציעה היגיון של יום מנוחה ועצירת המסחר, היא דוגמה מצוינת לכך.

ההיגיון הסוציאל–דמוקרטי, הגם שהוא מתנגד לאינטרס הסוציולוגי שלו לתמוך בהתפשטות ההון, רואה את המדינה כמסגרת המרכזית לבניית כלכלה יותר הוגנת, ומציע היגיון בירוקרטי–ניהולי–ריכוזי במקום קהילתי–תרבותי–מקומי. הוא דוגל ביצירת רשת ביטחון למעמד החלש בחברה, אך מתעלם מכך שרשת הביטחון הראשונית בחיים היא המשפחה והקהילה. קנה מידה נכון יותר ליצירת רשת כזו מתמקד אפוא במסגרות הקרובות יותר ליסודות של החיים היומיומיים, עם מדיניות שתומכת בהן. יש צורך בפחות מסגרות מרוחקות כמו שורה של מומחים מטעם המדינה שמכתיבים מדיניות אחידה, וביותר מסגרות המחוברות לצרכים הראשוניים של קבוצות וקהילות שונות. מדיניות זו נכונה הן בתחום הכלכלי והן בתחומי העבודה, הבריאות, החינוך והרווחה.

האבסורד הוא שדווקא בכלכלה, תחום שבו לשמרנות יש הרבה מה להציע, אימץ הימין ביתר שאת את ההיגיון הניאו–ליברלי של התחרות, שבו היחיד בונה את עצמו במנותק מהמקום שהמשפחה והקהילה ממלאות בשגשוג של כולנו. כך יצא שאנו סובלים כיום ממדיניות כלכלית שנעה בין ניאו–ליברליות מבית מדרשו של הימין האמריקני, הזר למסורות יהודיות, לבין סוציאל–דמוקרטים ליברלים, שעבורם המדינה היא התחנה הכמעט–בלעדית במדינת הרווחה, ולהם חולשה סוציולוגית מתמדת אל מול הגלובליזציה והניאו–ליברליות.

הוא הדין גם בנוגע לשלום. חובה להרחיב כיום את שיח השלום לקבוצות נוספות בחברה, מעבר לאותה קהילה ליברלית וההנחות שנובעות מן הסוציולוגיה שלה. החברה הישראלית לא יכולה לשאת תפיסת שלום שאיננה נחלת רובו של הציבור. שלום הוא אינטרס לאומי עם שורשים יהודיים עמוקים ומשמעותיים. הוא חייב לצאת מהבעלות של השמאל הליברלי, ולהתרחב לפינות רבות ככל האפשר. נזכיר לעצמנו: המילים "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" הן של דוד המלך ולא הומצאו כסטיקר של השמאל הליברלי.

סוגיית הביטחון היא הצד השני של מטבע השלום. מחקרים מלמדים שרוב הציבור בישראל תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אך באותה נשימה הוא איננו מאמין שיש עם מי להתחלק, וסבור שהערבים הם איום תמידי על הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי. אין זה טריוויאלי שיש לא מעט ערבים שטוענים בדיוק את ההפך מכך, שהיהודים הם שמסרבים לחלק את הארץ בין שני העמים. סתירה זו מרמזת על תקווה בכל הנוגע למהלך מדיני, כיוון שיש – כך נראה – בשני הצדדים מי שטוענים שהם מקבלים את העיקרון הבסיסי להסכם של שני עמים עם זכויות, אך הצד השני הוא הסרבן.

על כל פנים, מן הצד היהודי, ועם עלייתו של האסלאם הקיצוני שמזכיר את המשטרים הטוטליטריים של המאה ה–20, אסור להמעיט בסכנות האמיתיות והמיידיות שעומדות לפתחנו. הפוסט–ליברליזם משתחרר מהנטייה הסוציולוגית של תפיסה אוניברסלית, השמה לנגד עיניה בעיקר את הצדק והזכויות. כפי שמחקריו של ג'ונתן היידט (Haidt) – פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ניו יורק – מראים, לליברלים יש נטייה ברורה לשים דגש כמעט בלעדי על ערכים המבוססים על האינדיבידואל כגון הוגנות וצדק, והם ממעטים בחשיבות של ערכים המחזקים הון חברתי כמו נאמנות לקולקטיב. הפוסט ליברליזם מאפשר איזון נכון יותר בין ערכי האינדיבידואל וערכי הקולקטיב.