ד"ר ליה אטינגר ועמיתי שחרית, 2014

להורדת המסמך המלא כקובץ PDF

ד"ר ליה אטינגר היא אחראית מחקר ופיתוח במרכז השל לקיימות. בעלת תואר דוקטור בביולוגיה מהאוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלה ומחקר הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ברקלי ובאוניברסיטה העברית עסקו באבולוציה ובפילוסופיה של הביולוגיה. אטינגר הייתה עמיתה וגם חברת סגל בבית הספר למנהיגות חינוכית. היא עסקה בפיתוח וביישום של מודל חדשני בחינוך: "קהילות חשיבה", במכון ברנקו וייס ובבתי ספר שונים בארץ. כמו כן, לימדה באוניברסיטה העברית ובמכון כרם להכשרת מורים ברוח הומניסטית. שנים ארוכות של לימוד אוטודידקטי הפכו אותה לסמכות מקצועית, פובליציסטית ומרצה מבוקשת בנושאי קיימות, גלובליזציה וכלכלה מקומית.

עמיתי שחרית

ד"ר אילון שוורץ הוא ראש מכון שחרית וחבר פקולטה במרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

ד"ר שרית בן שמחון-פלג היא המנהלת האקדמית של בית הספר לממשל ולמדיניות על שם הרולד הרטוך אוניברסיטת תל אביב.

ד"ר עו"ד עופר סיטבון הוא ראש תחום מחקר במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.

נזיר מג'לי הוא סופר ועיתונאי, מגיש תוכנית אקטואליה בערוץ 2 ופרשן לענייני ישראל בעיתון "א-שרק אלאווסט" היוצא בלונדון, וערוצי טלוויזיה בעולם הערבי.

ד"ר נח עפרון הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן בתוכנית הבין תחומית למדע, טכנולוגיה וחברה אותה ייסד.

המגיבים

תמר בן־יוסף – כלכלנית ועיתונאית כלכלית. מלמדת ומרצה על כלכלת ישראל במכללות ובמקומות אחרים, בעלת הבלוג "עידן השוק החופשי", ומחברת הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי".

פרופ' אביה ספיבק – פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון. בקיץ 2011 עמד ספיבק, יחד עם פרופ' יוסי יונה, בראש צוות יונה-ספיבק, שהורכב מוועדות מומחים עצמאיות, כחלופה לועדת טרכטנברג.

ד"ר שחר דולב – בעל תואר דוקטור לפילוסופיה של המדעים, מרצה בתחום כלכלה אקולוגית בבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב ומנהל תחום המחקר בפורום ישראלי לאנרגיה.

רו"ח ואיל כריים – מנכ"ל מרכז העסקים הערבי בישראל, שותף בשני משרדי רו"ח ומרצה בחוג למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, דוקטורנט לכלכלה.

חנה קים – לשעבר עיתונאית ב"הארץ", מייסדת ועורכת עיתון "הפטיש", מיוזמות תנועות המחאה אקטיביסטיות "המשמר החברתי בכנסת" ו"ישראל יקרה לנו".

הרב ידידיה סינקלייר – בוגר אוניברסיטאות אוקספורד והרוורד בתחום הכלכלה האקולוגית, יועץ בכיר בתחום לממשלת אנגליה ושותף ליוזמה חינוכית פרטית בתחום האקולוגיה והיהדות.

מרב מיכאלי – עיתונאית, אשת תקשורת ומרצה ופעילה חברתית ופמיניסטית.

ד"ר אמיר פז־פוקס – מרצה בכיר בפקולטה למשפטים וראש הקליניקה לצדק חברתי בקריה האקדמית אונו. עמית אורח, המרכז למשפט וחברה, אוניברסיטת אוקספורד.

מהפך לא בשלטון אלא ברעיונות השולטים

כל כך הרבה דברים משתנים בן רגע. כמעט בלתי אפשרי לנתח ולהבין את המציאות המתהווה לנגד עינינו. מי היה מאמין באביב 2011, שבקיץ יצעדו יותר מ–300 אלף איש ברחובות ויצאו בקריאה לצדק חברתי. מי היה מאמין שכמה חבר'ה צעירים יטו יתד בשדרות רוטשילד והיתד כמו באורח קסמים תפרוץ דרך לרגשות התסכול והתקווה של החברה הישראלית?

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך יכול להיות שרוב מוחלט של הציבור הישראלי תומך בצדק חברתי ונבחרי הציבור לא ידעו זאת? איך קרה שכל כך הרבה בעלי תפקידים ומקבלי החלטות השתתפו ביישום של מדיניות הסותרת את ערכיהם?[1] אי אפשר שלא להתרגש לנוכח החגיגה של הדמוקרטיה הישראלית המתחוללת ברחובות. מהפך לא בשלטון אלא ברעיונות השולטים. פתאום מסתבר שאפשר ורצוי לשים סימן שאלה גדול על גישות כלכליות שנחשבו במשך שנים ארוכות מובנות מאליהן.

יש כיום תחרות בין שלוש תפיסות רעיוניות מרכזיות – הגישה השלטונית השלטת ושתי תפיסות אלטרנטיביות המבקשות להחליף אותה ולבטא כל אחת בדרכה את התביעה לצדק חברתי. מאמר זה מבקש להציע גישה רעיונית רביעית מקיפה וחדשנית – אך לפני כן ננסה לסכם בקצרה את שלוש הגישות המתחרות. 

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[1] זו שאלה מצויינת והיא ביסוד  המהפכה הכלכלית שקרתה בישראל. השתלבו כאן צורך מקומי לשלוט בתקציב
כדי למגר את האינפלציה – צורך אמיתי ונכון – ורעיונות שיובאו מחו"ל על יתרונו של השוק החופשי וחסרונה של  הממשלה. רונלד רייגן – שהיה כנראה השפעה גדולה על רה"מ נתניהו – טבע את הביטוי: הממשלה אינה הפתרון, היא הבעיה. מכאן ניתן לגזור באופן ישיר את הביטוי של נתניהו, שהממשלה היא האיש השמן הרוכב על האיש הרזה – הסקטור העסקי.

שלוש תפיסות מתחרות

התפיסה של ממשלת ישראל הנוכחית וגם של הממשלות הקודמות מאז שנות השמונים של המאה העשרים היא שהדבר החשוב ביותר הוא הגדלת העוגה – צמיחה כלכלית.[1] הטענה היא שכשיש צמיחה בסופו של דבר כולם נהנים ממנה. לשיטתם גם הם בעד צדק חברתי – כאשר הכלכלה פורחת מצבן של השכבות החלשות משתפר יחסית למצבן הקודם. ההבדל הגדול הוא בכך  שהמחזיקים בתפיסה זו אינם רואים בעיה מהותית בפערים חברתיים. להיפך, לדעתם רמה מסוימת של אי שיוויון מתמרצת אנשים להתקדם ולהשיג, מדרבנת את התחרותיות ואי לכך תורמת לצמיחה. המדינה נתפסת כגורם המפריע ליצירתיות האנושית – המנגנון הממשלתי צריך להיות קטן ויעיל, לווסת בלבד את הפעילות בשוק ולא לפעול בו באופן ישיר. ממשלה גדולה יוצרת מערכת שכל שאיפתה היא לקיים את עצמה, וכך נוצרת בירוקרטיה מסורבלת. אי לכך הפרטה היא הדרך להגברת היעילות, אפילו את מנגנוני הפיקוח ניתן להפריט. תפקיד הממשלה מצטמצם לשמירה של הסדר הציבורי ולטיפול בנושאי ביטחון ויחסי חוץ.[2] 

המחאה הגדולה קמה נגד גישה זו משני טעמים. הראשון, מבחן התוצאה הוכיח שלא כולם נהנים מפירות הצמיחה. לא רק השכבות החלשות אלא גם מעמד הביניים חש שהוא עובד קשה ואינו מצליח ליהנות מפרי עמלו. הכלכלה פורחת ובכל זאת זוג צעיר שעובד קשה אינו יכול לרכוש דירה או לגמור את החודש. הטעם השני הוא התחושה הברורה של חוסר ההוגנות של השיטה: רבים עובדים ומעטים קוטפים את הפירות. אי השוויון נתפס כבעיה מהותית. הציבור רוצה לכידות חברתית ואינו רוצה לחיות בחברה עם פערים גדולים. כולנו באותה הסירה, פגיעה במרקם החברתי פוגעת בסופו של דבר בכולם.[3] 

שתי הגישות האחרות עלו כמענה לכשלים שהתגלו בתפיסה הרווחת. שתיהן מסכימות לגבי הצורך הדחוף בהקטנת הפערים – אך יש ויכוח ביניהן לגבי נקודת האיזון הנכונה בין תפקידי הממשלה לתפקידי השוק החופשי. 

הגישה האחת היא הגישה הסוציאל דמוקרטית הקלאסית: עצירה של תהליכי ההפרטה ולקיחת אחריות מחודשת של המדינה על הרווחה של אזרחיה, מתוך מטרה לצמצם את הפערים החברתיים־כלכליים וליצור לכידות חברתית.[4] אי לכך נדרשת התערבות ממשלתית גדולה יותר בשוק התעסוקה, הרחבת הפיקוח הממשלתי על מחירים של מוצרי יסוד, מתן עדיפות ברורה לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, לקידום אוכלוסיות מוחלשות ולהגדלת ההשקעות הציבוריות בחינוך, בריאות, דיור ותשתיות.

הגישה השנייה גם היא רוצה להקטין פערים ולהגביר את הרווחה של כלל האזרחים אבל טוענת שהדרך לעשות זאת היא בראש ובראשונה על ידי טיפול בבעיית הריכוזיות במשק. הדוגלים בגישה זו חושבים שמה שנחוץ אינו התערבות ממשלתית גדולה יותר אלא מתן יכולת לשוק לפעול בתחרותיות תוך פיקוח ממשלתי ותוך שינוי סדרי העדיפויות.[5] לשיטתם הבעיה המרכזית כיום היא שאין באמת שוק חופשי – אלא הכלכלה הישראלית מורכבת בעיקר ממונופולים, קרטלים ופירמידות שליטה, ולכן האזרח הממוצע אינו נהנה מפירות הצמיחה וגם הצמיחה עצמה נפגעת. הפגיעה בשוק החופשי היא גם פגיעה בדמוקרטיה: ריכוז הכוח בידי מעטים מוביל לקשרי הון־שלטון ומעניק כוח פוליטי בלתי פרופורציונלי לאותם מעטים השולטים במשק הישראלי. כוח פוליטי זה מקשה מאד על הממשלה לטפל בבעיית הריכוזיות ולפתוח את השוק לתחרות. אילו היה פה שוק חופשי תוסס, מחירי המוצרים היו יורדים, והיינו נהנים מקצב צמיחה גדול יותר שהיה מאפשר דרך הגדלת הכנסות המדינה ממסים גם מתן שירותים טובים יותר לאזרח: חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ועוד. שירותים אלו יכולים להיות מופרטים אך בפיקוח ממשלתי ובמימון ציבורי. בשתי הגישות יש הסכמה שצריך לחלק אחרת את העוגה – סדרי העדיפויות חייבים להשתנות, אבל יש חוסר הסכמה לגבי מידת המעורבות של הממשלה בכלכלה. 

מאמר זה מציע גישה רביעית, שאפשר לכנותה כלכלה דמוקרטית של המאה ה־21. לגישתנו, יש הרבה מן הצדק בטענותיהן של שתי הגישות המבקרות את המדיניות הקיימת, אך יש לנתח באופן שונה את הסיבות לכישלון המערכת הכלכלית הנוכחית, וכתוצאה מכך מסקנותינו לגבי התיקונים הנדרשים – שונות בחלקן. אכן, כיום אין עדיין תרגום פוליטי של הרעיונות העומדים בבסיס גישה זו. יחד עם זאת, אנו מאמינים כי דימיּון של פוליטיקה אלטרנטיבית – המבוסס על התבוננות במציאות חייהם של בני־אדם קונקרטיים – מהווה תנאי מוקדם והכרחי לקידומו של שינוי חברתי וכלכלי. 

תמר בן יוסף
תמר בן יוסף

[1] קיפוח כל יעדי איכות החיים החשובים, לכאורה מוביל למסקנה של התמקדות יתר בצמיחה. אך, למרבה הצער, מאז אמצע שנות ה–80, אפילו יעד זה אינו מאומץ באופן חד וברור על ידי כל ממשלות ישראל (להוציא ממשלת רבין). היעד היחיד שנשמר הוא יעד היציבות: אינפלציה שנתית בטווח של 1% עד 3% לשנה. יעד הצמיחה (והתעסוקה המלאה שאתו) הלך וננטש בהדרגה מאז ימי ראשית המדינה, שאז היה בשיאו. טווח ההסתכלות קדימה, שהיה עשר שנים בין שנות ה–50 לשנות ה–70, התקצר לשנה או שנתיים היום. זו גם אינה הסתכלות תכניתית – הסתכלות המלווה בהתחייבות של הממשלה ובבדיקת האמצעים להגשמתה. זו תחזית, המופיעה בתקציב האוצר לצורך חישוב הכנסותיו והוצאותיו.

שחר דולב
שחר דולב

[2] ולמה רק ביטחון ויחסי חוץ? משום שאלו תחומים בהם ישנם כשלי שוק מוכרים – במקרה זה, כשל של מוצר ציבורי. ברור לכל שלא תהיה היענות מלאה אם הגיוס לצבא או תשלום המיסים יהיו רשות, ולא חובה. במקרים אלו ירבו ה"טרמפיסטים" שיצהירו כי הם אינם צריכים ביטחון או סדר ציבורי, אך בפועל יהנו מהביטחון שמקבלים כולם. אולם, כשל שוק דומה קיים גם בתחומים רבים אחרים: סביבה למשל – כאשר מפעל אחד מזהם בתחום שטחו הפרטי, הזיהום יתפשט ויפגע בתושבים באזור. גם בתחום משאבי הטבע – כאשר יזמי הגז הטבעי מייצאים את משאבי הגז שמצאו, חברת החשמל תיאלץ לשרוף דלקים ופחם במקום גז טבעי, וכך מחיר החשמל יעלה לכולנו. מכאן שגם בראייה צרה שבה על הממשלה לטפל אך ורק במקומות בהם השוק נכשל, יש עבודה רבה למערכת הציבורית.

ואיל כריים
ואיל כריים

[3] בעיה נוספת שקיימת בשיטה הזו היא שהיא אינה נותנת מענה לשונות החברתית ולהבדלים העצומים בנקודת הזינוק של קבוצות אתניות שונות בחברה, דבר הגורם להנצחת התמהיל החברתי המעוות שבו מוצאו של אדם מהווה גיבנת כבדה בתנאי תחרות קשים. וכך, למשל, האוכלוסייה הערבית תישאר לעולם בתסכול תמידי אל מול תנאי  תחרות לא הוגנים. כך המדינה מפסידה פעמיים – הן בריסוק כל הזדמנות ללכידות חברתית אפשרית, והן בהפסד הפוטנציאל הגלום בקבוצות אלו. 

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[4] זוהי גישת מפלגת העבודה, גישת תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. הגישה של המחאה היא פחות מוגדרת, אבל היא מתאימה במידה רבה לגישה הרביעית שמוצגת בהמשך. 

תמר בן יוסף
תמר בן יוסף

[5] "הגישה השנייה", הנבדלת מהגישה הסוציאל-דמוקרטית, ממליצה להמעיט ככל שאפשר בפיקוח ממשלתי, ולהעמיד  אותו על ההכרחי בלבד (מחירי מוצרי יסוד בודדים, למשל). המרשם שלה ל"כלכלה נכונה" הוא פירוק פירמידות השליטה והכנסת עוד מתחרים לענפים מעוטי מתחרים. הבדל מהותי אחד בין שתי השיטות הוא התייחסות פרגמטית לעומת התייחסות אוטופית למבנה השוק – קבלת העובדה שמשק קטן לעולם יהיה משק ריכוזי על ידי הסוציאל-דמוקרטים, ודחייתה על ידי חסידי השוק החופשי. מכאן נובע גם ההבדל השני: חדות הטיפול המוצע – הגישה הסוציאל-דמוקרטית מאמצת את הטיפול הפרטני והזהיר, הגישה השנייה מאמינה בטיפול מהיר ורב-עוצמה, טיפול בהלם.

הגישה הרביעית - כלכלה דמוקרטית של המאה ה-21 [1]

הגישה הרביעית מסכימה שצריך להגביר את מעורבות הממשלה בכלכלה אך היא נותנת מקום נרחב ליזמות אזרחית  ועסקית, הן כלכלית והן  ברתית־סביבתית. גישה זו מגדירה אחרת את ה'עוגה' אותה אנחנו מחלקים. העוגה היא לא רק מה שמופיע בדפי החשבונאות הלאומית של הלמ"ס, ואינה מורכבת רק ממה שכלכלת ישראל מייצרת (התמ"ג). על פי גישה זו המקור הראשוני, הבסיס לשגשוג של החברה, אינו השוק או המדינה אלא כל אותם דברים שיוצרים את החיים עצמם: הטבע, המשפחות, הקהילות, האמנות, שמחת החיים, המורשת ההיסטורית והתבונה האנושית המצטברת. דברים אלו הם גם המטרה וגם הבסיס שמאפשר לשוק ולמדינה לפעול.[2] ולכן, צריך לבחון לא רק את ההוצאות וההכנסות הציבוריות והפרטיות וחלוקתן, אלא גם איך מתחלק השפע המשותף שאינו כלול בתמ"ג ואין עליו תו מחיר. התפקיד של השוק ושל המדינה הוא בראש ובראשונה לחזק את נחלת הכלל [3] ולאפשר לה לפרוח וכך לדאוג שהדורות הבאים ירשו עולם טוב לפחות כמו העולם שירשנו אנו מהורינו. 

ההיגיון של המערכת הכלכלית בימינו הוא הפוך. יש אינספור תמריצים כלכליים לנצל את הטבע בקצב שעולה על קצב התחדשותו, לסגור באמצעות פטנטים ידע שנוצר במשך דורות, להאריך את שעות העבודה על חשבון גידול הילדים ופעילויות הפנאי והתרבות או במלים אחרות לפגוע במרקם החברתי והסביבתי של החברה לטובת רווח כספי מיידי.[4]

המשקפים, של הצמיחה הכלכלית גורמים לנו לעתים קרובות לספור כצמיחה פעולות הפוגעות בקהילה ובסביבה (למשל, הכנסת מכונות לממכר משקאות קלים לבתי ספר יכולה להיחשב כחיובית בהגדילה את ההכנסות של חברות המשקאות ואת תקציב בית הספר, אך בראייה חברתית כוללת מדובר על מסחור של הזירה החינוכית ועל חשיפה של הילדים למשקאות עתירי סוכר). צורת חשיבה בעייתית זו משותפת גם לשוק וגם למוסדות המדינה.

צורת חשיבה זו נובעת מהתחושה הסובייקטיבית שלנו שאנו חיים בעולם של מחסור בעוד שלמעשה אנחנו חיים בעולם של שפע.[5] קביעה [6] זו נשמעת מוזרה במיוחד עכשיו כשרבים יוצאים לרחובות כי אינם מצליחים לגמור את החודש. בקטע הבא ננסה להסביר מה גורם לנו לחוות מחסור למרות השפע – שכן בלי הבנה זו לא נוכל להגיע לידי תיקון.[7]

חנה קים שחרית
חנה קים

[1] ההצעה הזו היא לדידי התחלה של הגשמת חלום. כבר שנים אני מדברת על כך שיש צורך למצוא את הדרך האחרת שאיננה "הדרך השלישית" או "הסוציאל–דמוקרטית" הקלאסית. לא רק ישראל, שיש בה עיוותים כלכליים חמורים ביותר, זקוקה לכך אלא מרבית מדינות העולם.

ידידיה סינקלייר שחרית
ידידיה סינקלייר

[2] זוהי רשימה טובה! היא מעמיקה יותר מאשר רשימת המלאי הסטנדרטית של הפעולות שהממשלה נוקטת כדי לאפשר את היוזמה הפרטית (כפי שעושה אובמה בנאומיו). היא גם מתארת את הטובין החברתיים העמוקים יותר, החיוניים לכלכלה ולחברה משגשגות.

שחר דולב
שחר דולב

[3] זהו סדר עדיפויות חדש ישן. הכלכלה הקלאסית ראתה עצמה ככלי למען הגדלת הרווחה של בני האדם, וכך  באמת היה בימי המהפכה התעשייתית, כאשר היזמים וממציאי המכונות איפשרו לייעל באופן מדהים את כל תהליך ייצור הסחורות. אך בחצי המאה האחרונה התהפכו היוצרות והגדלת הפעילות הכלכלית (התמ"ג) הפכה למטרה הראשונה בפני עצמה, והמערכות הכלכלית והפוליטית הפכו כלים להגשמת מטרה זו, כאשר אנו שוחקים את איכות החיים שלנו בדרך להגשמתה. החזרת השגשוג והרווחה לראש סדר העדיפויות וחיזוק מחדש של נחלת הכלל הינם שינוי מבורך בכיוון הנכון. 

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[4] קשה לומר שתעשיית המחשבים והאינטרנט הוא ידע שנוצר במשך דורות, וכן גם לגבי התרופות החדשות. מהפכות המחשוב והביולוגיה הן ידע חדש שעל השימוש בו צריך לדבר. חשוב גם להבין כי שני ענפים אלו אינם צורכים הרבה משאבי טבע.

ידידיה סינקלייר שחרית
ידידיה סינקלייר

[5] כן! זוהי נקודה מרכזית ותיקון חשוב למחשבה הסביבתית הקלאסית שנוטה להדגיש את המחסור. ישנן אמנם מגבלות אמיתיות על משאבי הטבע, אך היצירתיות יכולה לתרום רבות להתמודדות עימן (ישראל יודעת זאת טוב יותר ממרבית המדינות כפי שמדגימים הישגיה הטכנולוגיים בתחום ההשקיה ובתחום הסולארי).

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[6] זה דבר חשוב ביותר! זהו הפרדוקס של הכלכלה המודרנית. בצד זה אסור לשכוח את שני השלישים מאוכלוסיית העולם שאינם חלק מהחגיגה.

ואיל כריים
ואיל כריים

[7] אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני הגישה הזו הוא לגרום להטרוגניות החברתית להוות מקור לשפע, באמצעות עידוד העירוב בין הקבוצות החברתיות השונות תוך שמירה על ייחודיותן, כאשר ההתערבות הממשלתית תמוקד ביצירת נקודות זינוק שוות. כך תושגנה לכידות חברתית והגברת תחושת השייכות, לקראת עתיד טוב יותר מזה שירשנו אנו מהורינו.

חייבים לרוץ יותר מהר רק כדי להישאר באותו מקום

ראשית מדוע שפע? העולם שלנו שופע כיום הרבה יותר ידע – אנחנו מסוגלים להרבה יותר כי המדע התקדם  הטכנולוגיות השתכללו מאד. גם במונחים כלכליים (לפי המדד של תמ"ג לנפש) אנו במדינת ישראל עשירים כיום יותר מפי  שישה מאשר היינו בשנת 1950 ואין ספק שאנחנו משכילים יותר – אז מדוע כל כך קשה לנו? מדוע בשנות ה־60 וה־70 ישראל יכלה להשקיע בחינוך איכותי, וכיום אין כסף? מדוע כה רבים בינינו חיים בתנאי עוני? מתי נהיה עשירים ומתוחכמים מספיק כדי שנוכל להרשות לעצמנו לעבוד פחות ולבלות יותר עם הילדים והחברים? התשובה העצובה היא שלפי עקרונות השיטה הכלכלית הקיימת – לעולם לא נהיה עשירים מספיק. בשיטה הקיימת אנחנו חייבים לרוץ יותר מהר רק כדי להישאר באותו מקום.

בשוק תחרותי עסקים וחברות צריכים כל הזמן לצמוח,[1] דהיינו להגדיל את הרווחים. וזאת עושים בתהליך של התייעלות מתמדת, כלומר, הפריון חייב לגדול בהתמדה, ואין סף שאחריו ניתן לומר – התייעלנו מספיק. להתייעל פירושו שפחות עובדים יכולים לייצר יותר, או תמורת שכר נמוך יותר לייצר מכירות גבוהות יותר. כדי לשרוד חייבים לנצח בתחרות העסקית. לשם כך חייבים כל הזמן להגדיל את היצור ואת הרווחים. מי שאינו עומד בקצב אינו שורד (תסתכלו על רשימת החברות המובילות בעולם בתחילת המאה העשרים ותראו שכמעט אף אחת מהן אינה קיימת עוד) הכלכלה המודרנית מתאפיינת בחידושים טכנולוגיים. חלק מהחידושים ממציאים צרכים חדשים, אחרים משפרים מוצרים ישנים והופכים אותם כמעט בן רגע לחסרי ערך. איזה ערך יש היום לווקמן? או לטלפון חוגה?[2] כדי שחברות יוכלו להצליח בתחרות עליהן לשכנע את הצרכנים לרכוש עוד ועוד, ולהחליף מוצרים ישנים בחדשים. הצורך הזה של החברות תואם מאד את הרצון שלנו לצרוך ולהתחדש. מוצרים עבורנו אינם רק חפצים שימושיים. הם חלק מהדרך שלנו לבטא את עצמנו, להגדיר את מקומנו בחברה.[3] 

הצרכים הבסיסיים הנדרשים לסיפוק הצרכים הפיסיולוגיים שלנו כיצורים חיים דומים בכל החברות, אבל הצרכים הבסיסיים המאפשרים לנו לשגשג  כיצורים חברתיים שונים מתרבות לתרבות. אמרטיה סן טוען שכדי שאדם יוכל לחיות חיים המכובדים בעיניו, הוא צריך להיות מסוגל לבקר ולארח את חבריו, להיות מעורה במה שקורה סביבו ולדעת מהם נושאי השיחה בחברה. ככל שחברה עשירה יותר כך נדרש סל מוצרים ושירותים גדול יותר ויקר כדי לספק צורך בסיסי זה. רמת הסף למה נחשב קיום מכובד – עולה כל הזמן. אנחנו עובדים יותר ויותר, קונים יותר ויותר, אך בסופו של דבר נשארים באותו המקום. במרוץ הזה אין מנצחים – המצב דומה לאיצטדיון כדורגל בו כולם קמים על הרגליים – ואף אחד לא רואה יותר טוב, כולם מתרוממים על קצות האצבעות,  ועדיין מסתירים לנו. הבעיה שלנו היא שאנחנו כבר נופלים מהרגליים ובכל זאת מצבנו איננו משתפר. אולי זה הדבר המסביר יותר מכל מדוע לפתע פתאום יצאו כל כך הרבה אנשים לרחובות.

זהו הסיפור של הכלכלה בת ימינו. מעגל קסמים אינסופי: הצלחת המערכת נמדדת בצמיחתה, אבל צמיחה פרושה הגדלת הפריון ולכן חייבים לשכנע אנשים לקנות יותר ויותר.[4] או בניסוח של טים ג'קסון: "זהו סיפור עלינו, בני האדם: משכנעים אותנו לקנות מוצרים שאיננו צריכים, בכסף שאין לנו, על מנת לעשות רושם שלא יישאר, על אנשים שלא באמת אכפת לנו מהם או להם מאיתנו.[5]  

במאה ה־21 בעיית הייצור הפכה להיות בעיית צריכה. מנקודת המבט של השוק, השאלה המרכזית אינה איך לייצר מספיק כדי לענות על הצרכים אלא כיצד לגרום למספיק אנשים לרצות את מה שאני מייצר? או מה אפשר לייצר כך שאפשר יהיה לשכנע מספיק אנשים לרצות את מה שאייצר? מנגד, מנקודת מבט חברתית־סביבתית, שבה נתמקד להלן, השאלה המרכזית היא איך עוצרים את מרוץ הצריכה?[6] 

 

מרב מיכאלי שחרית
מרב מיכאלי

[1] ללא ספק, האקסיומה שחברה עסקית צריכה כל הזמן "לצמוח", לגדול, להרוויח יותר כסף, היא מאושיות העיוות המזיק של השיטה הקפיטליסטית כפי שהיא היום. עצם הרעיון הזה גורם השחתה של משאבים, עוול קבוע לעובדות ועובדים ובנוסף, הוא מתחזק אימפריאליזם שהשפעתו רעה בכל מובן. "צמיחה" חייבת גם להפסיק להיות מדד לערך של חברה בשוק ההון. כדי לאתגר את האקסיומה הזאת, משקיעים ובעלי מניות חייבים/ות להפנים שחברה יצרנית ובריאה, שמחלקת את הרווחים המצטברים שלה בדיווידנדים היא אופציה מספיק טובה, טובה מאד.

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[2] רוח האדם רוצה להמציא דברים חדשים, לחפש איך אפשר לעשות יותר טוב. המגלים והממציאים של המאות ה-17 וה-18 כמו דייוי או פאראדיי לא עשו מה שעשו למטרת רווח. כך היה גם ביוון, רומא ובסין העתיקות. זה היה לפני הקפיטליזם ויהיה גם אחריו.

אמיר פז פוקס שחרית
אמיר פז פוקס

[2] יש כאן שתי תובנות שונות. הראשונה, הרלבנטית פחות, היא שחברות צריכות להשתפר כל הזמן כדי להתחרות מול אחרות. עיקרון זה בהחלט יכול להיות מקביל ל"קנאת סופרים תרבה חוכמה", וככזה – אינו בהכרח רע לאזרחים, ואולי אפילו טוב. העיקרון השני הוא שחברות חייבות לעודד המשך צריכה של מוצריהן, וזה כבר בעייתי, שכן הוא מוביל לכך שהן תייצרנה מוצרים שחיי המדף שלהן מוגבלים (ויש אף שמועה טורדנית שהיה מי שייצר נורת חשמל שלא נשרפת לעולם, אבל איזה תאגיד קנה את הפטנט ושם אותו בכספת). בין לבין יש את המוצרים החדשים באמת, אבל גם את אלו שלא ברור אם צריך אותם או לא – אייפון 2, 3, 4, 5 ועוד. ולזה עוד צריך להוסיף את הנטייה לשכנע אותנו לצרוך מוצרים שחלקם ממש מזיקים – משקאות מוגזים, בשר, חלב, תרופות ועוד. 

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[4] יש הבדל כלכלי חשוב בין ישראל לבין ארה"ב : שם הצריכה גדלה מעבר להכנסה בעשורים האחרונים, ולכן נוצרו החובות הגדולים למשקי הבית, יצירה שהיא בבסיס של המשבר הכלכלי  האחרון. אצלנו זה עוד לא קרה. הבדל נוסף הוא שבארה"ב מנוע הצמיחה הוא הצריכה המקומית, ואצלנו מנוע הצמיחה הוא היצוא.

מרב מיכאלי שחרית
מרב מיכאלי

[5] טים ג'קסון הרי מציע "שגשוג ללא צמיחה" – רעיון נפלא שיש להשקיע בפיתוחו וביישומו.

[6] שוקלים מחדש את הפרסום במרחב הציבורי, למשל. בכלל, ראוי לשקול רגולציה מחמירה על פרסום שמביא לחברה ולכלכלה נזקים בשלל דרכים. 

עליה בתמ"ג אינה מגבירה את האושר

יש הרבה מאד מחקרים שמראים מעל רמה בסיסית מסויימת, עליה נוספת של  התמ"ג אינה מגבירה את האושר של האוכלוסייה.[1] בנקודת זמן נתונה עשירים בממוצע מרוצים יותר מעניים, אבל תחושת האושר אינה מתגברת כתוצאה מהמרוץ להתעשרות.  אנחנו עובדים יותר ויש לנו פחות פנאי [2] ובאותו זמן המחיר החברתי והסביבתי של מוצרי הצריכה הוא עצום. כל מוצר מגיע עם תגית הסמויה מן העין של המחיר הסביבתי של יצורו וברוב המקרים גם עם מחיר חברתי של עובדי קבלן שבקושי מקבלים שכר מינימום או של עבודת פרך בסדנאות יזע במזרח הרחוק. המוצרים עצמם בנויים על מנת להתקלקל – כדי לגרום לאנשים לחזור ולקנות מוצר חדש. אין זה מקרה שמכונות הכביסה של פעם היו אמינות הרבה יותר ממכונות הכביסה המשוכללות כיום. אין זה מקרה שמפסיקים במכוון קווי יצור של דגמי מכוניות אמינות שקל לתקנן.[3]

אבל איך אפשר לעצור את המרוץ? ממה אנשים יתפרנסו אם נייצר מוצרים עמידים יותר, ונקנה הרבה פחות? אם נמצא  דרכים לבטא את המכובדות החברתית שלנו בדרכים פחות חומרניות? כיום אחוז ניכר של האוכלוסיה מתפרנס מאספקה של מוצרים ושירותים במרוץ האינסופי להעלאת רמת החיים הנובע מהצורך המתמיד להגדיל את הפריון.

תמר בן יוסף
תמר בן יוסף

[1] הגיוני להאמין שעליית רמת החיים (התמ"ג לנפש) מלווה בהגברה הולכת ופוחתת של האושר. אפילו עד לרוויה. עם זאת, כלל לא ברור שאנו קרובים לנקודת הרוויה בישראל. התמ"ג הממוצע לנפש אמנם מטפס בהתמדה מאז קום המדינה, אך התחלקות פירות התוצר הפכה לפחות ופחות שוויונית ב-30 השנה האחרונות. תחושת ההישארות מאחור היא שמוציאה אנשים לרחובות, וגם תחושת איבוד השליטה בעיצוב עתיד כלכלי טוב יותר. 

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[2] מי שעובד יותר הן הנשים. שעות העבודה לגבר בישראל לא עלו בעשור האחרון. יש רושם כזה, אבל הוא לא מגובה בנתונים. 

[3] ובכלל, החברות מרויחות יותר מפעולות פיננסיות מאשר מייצור. דוגמא חשובה היא אחת החברות המצליחות בעולם, ג'נרל אלקטריק, שהפסיקה לייצר מוצרים חשמליים לבית – מכרה את ה"חטיבה הלבנה" שלה, וחלק גדול מצמיחתה באה מחברת המימון שלה GE-Capital, שהיא למעשה אחד הבנקים הגדולים בעולם.  

סוציאל דמוקרטיה של המאה ה-21

זהו ההבדל המרכזי בין הסוציאל־דמוקרטיה של ראשית המאה  ־21 לעומת הסוציאל דמוקרטיה של אמצע המאה ה־20. בראשית המאה הקודמת, ועד אחרי מלחמת העולם השניה, עדיין חיינו בעולם של מחסור. היה צריך לייצר יותר ולמצוא דרכים לספק לאנשים תנאי עבודה הוגנים, שכר הוגן ושירותים ציבוריים. כיום, בישראל כמו בארצות רבות אחרות (אם כי לא ברובן) מה שנמצא במחסור אינו מוצרי צריכה אלא חיי קהילה, חינוך וסביבה בריאה. המסקנה המאד פשוטה היא
שעלינו ליצר פחות מוצרי צריכה והרבה יותר מוצרים ציבוריים, כלומר מה שצריך להשתנות הוא היחס בין ההוצאה הפרטית להוצאה הציבורית. כך נוכל לאפשר לאנשים להתפרנס מלטפח את הטוב הציבורי, וכך תיווצר תרבות בה אנשים יכולים לחוש מכובדים כי הם שותפים לייצור הטוב הציבורי.[1]

כמובן, אנשים רבים מתפרנסים כבר כיום מטיפוח הטוב הציבורי: מורים, רופאים, עובדים סוציאליים, מכבי אש, אומנים, אקולוגים ועוד ועוד. אבל על פי גישה זו, מספרם צריך לגדול בהרבה וכך גם משכורותיהם. המדיניות של הממשלות בשלושים השנים האחרונות היתה בדיוק הפוכה. חלקן של סך הוצאות הממשלה בתוצר התכווץ: מכ־70% בשנת 1980 לקצת יותר מ־40% היום. מדיניות מגבלת ההוצאה מכווצת את השירותים החברתיים למרות הקיצוץ בתקציב הביטחון.  

יש הסכמה נרחבת בקרב המוחים שצריך להגדיל את ההוצאה הציבורית. כאן אנו מגיעים לנקודת מחלוקת נוספת בין  הגישות השונות – איך לממן את ההוצאה הציבורית? האם לשנות סדרי עדיפויות בתוך התקציב – למשל לקחת כסף מתקציב הביטחון, או להעלות מסים – למשל להעלות את המס על ההון? או אולי להגדיל את החוב הלאומי? על פי הגישה הרביעית יכולים להיות מספיק משאבים לכל הצרכים הציבוריים, כיום הם פשוט מופנים לכיוונים שאינם תורמים לחברה בגלל האופן שבו הם מנוהלים. המפתח לשינוי הוא דמוקרטיזציה של מערכת הקצאת האשראי.[2]

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[1] זאת נראית לי נקודה חשובה ביותר. יחד עם זאת, אפשר שחלק מהמוצרים האלו יווצרו לא דרך מנגנון השוק, אלא דרך התנדבויות, קואופרטיבים וכו'.  

ואיל כריים
ואיל כריים

[2] כאן המקום לציין את תרומתה של המערכת הפיננסית עד היום להגדלת הפערים החברתיים כלכליים בין הקבוצות החברתיות השונות. זאת, מתוך ראיה קצרת טווח ומתוך שאיפה לרווחים מיידיים, דבר שהגביר את רמת הסיכון בקרב האוכלוסיות החלשות והקטין עוד יותר את מקורות האשראי, דבר שהביא להיחלשות נוספת, במיוחד בקרב האוכלוסיה הערבית. כך, למשל, תמצא אצל בנקים וחברות ביטוח, פילוח של רמות הסיכון לפי יישובים ולפי קבוצות אתניות, דבר אשר מביא לדרישות מחיר גבוהות יותר מהקבוצות המוגדרות כמסוכנות. אלו נאלצות בלית ברירה להסכים למחיר הגבוה וכך סיכויי הצלחתן מתמעטים, ומשם דרגת הסיכון עולה יותר ויותר.

כלכלת העולם מבוססת על חוב - מי מחליט? חוב לטובת מה?

האמנם יש די משאבים לצרכים ציבוריים? ואם יש – מדוע אנו חיים כל הזמן תחת הרושם שאנו חיים במחסור?

אם בודקים את המספרים מגלים מהר מאד שאנחנו חיים בעולם של עודף כסף, אבל עודף כסף אין פרושו עודף משאבים. עודף הכסף הוא המקור למשברים הפיננסים ולהגדלת הפערים בעולם. לפי McKinsey Global Institute, בשנת 2006 היה בכלכלה העולמית עודף נזילות של 167 טריליון דולר שחיפשו הזדמנויות להשקעות. מספר זה גדול למעלה מפי שלושה מהתמ"ג העולמי שהיה אז 52 טריליון דולר. למרות זאת באותו זמן (כמו גם כיום) היה מחסור אדיר בהשקעות בחינוך, ברווחה, בסביבה ובתרבות.[1] 

כיצד ומדוע נוצר עודף כסף במערכת הפיננסית ומדוע במערכת הנוכחית בלתי אפשרי להפנותו למטרות חברתיות? רוב הכסף במערכת הפיננסית העולמית הוא "כסף עתידי" – כסף שניתן כהלוואה כנגד פעילות כלכלית עתידית. מצב זה אינו
בהכרח שלילי. הרעיון של השקעה כיום על סמך רווחים עתידיים הוא שאיפשר את המהפכה התעשייתית ואת העלייה המהירה ברמת החיים בחלקים גדולים בעולם. במקום להוריד את רמת החיים ולחסוך כסף להשקעות לפעילות כלכלית עתידית, צורת מימון זו מאפשרת לקיים את כל הפעילות הכלכלית שבני אדם רוצים ומסוגלים לבצע – וכך להגביר את הייצור כבר היום, ולהחזיר את החוב באמצעות הפעילות הכלכלית המוגברת בעתיד. כך ממנפים את הפעילות הכלכלית ומממשים פוטנציאל שבדרך אחרת לא היה מנוצל. מינוף הוא טוב כל עוד מתאימים את כמות האשראי במערכת לפוטנציאל של הפעילות הכלכלית, וכל עוד דואגים שהאשראי יגיע לכל החלקים של החברה.[2] בפועל שני הדברים אינם קורים. רוב ההלוואות מגיעות לשכבה צרה של אנשי עסקים ("טייקונים"), וללא רגולציה המינוף נוסק לגבהים. במשבר הפיננסי ב־2008 הסתבר לכל שהבנקים המסחריים ובמיוחד בנקי ההשקעות ניפחו את כמות האשראי במערכת מעבר לכל רמה סבירה. לדוגמה גולדמן סאקס (שנחשב כאחד מהבנקים הסולידים) יצר מחוייבות לטריליון דולר בהלוואות להשקעות על סמך הון עצמי של 43 מיליארד בלבד (יחס של 1:23).[3]

האם העליה העצומה בהלוואות לפני המשבר יצרה ערך? האם הערך נהרס כתוצאה מהתפוצצות הבועה? הנכסים  בעולם האמיתי לא גדלו כתוצאה ממתן האשראי – אם מפני שהמערכת הכלכלית לא יכלה לגדול במהירות הנדרשת על מנת לייצר את הערך שכסף זה ייצג, ואם מפני שהאשראי כלל לא הגיע לעסקים היצרנים אלא הושקע בספקולציות פיננסיות או שימש לצריכה ולא ליצור. עודף האשראי גרם לעליה מדומה בערך של הנכסים (לדוגמא, הנדל"ן בארה"ב), וכאשר הבועה התפוצצה – ערך מדומה זה נמחק: הנכסים נשארו בדיוק אותם נכסים, אבל במקרים רבים הם עברו בעלות. מי שהיה לו כסף חופשי להשקעות בעת המשבר יכול היה בקלות לרכוש בזול נכסים שאנשים אחרים יצרו או רכשו בעבודה קשה. כך קרה שהמאיון העליון הרוויח והאדם הממוצע הפסיד ולעתים אף איבד את ביתו. אחרי כל משבר פיננסי הפערים בחברה גדלים מאד. זו מערכת שבאופן מבני מעבירה כסף ונכסים ממי שאין להם למי שיש להם. התוצאה ניכרת בפערים המתרחבים בקרב אוכלוסיית העולם: 40% מהנכסים בעולם נמצאים בבעלותו של המאיון העליון, 85% נמצאים בבעלות העשירון העליון, ולעומת זאת המחצית העניה של אוכלוסיית העולם מחזיקה בפחות מאחוז אחד מהנכסים. גם בישראל הפערים גדולים (אם כי במידה פחותה) וההון מתרכז בידים מעטות. אחוז אחד בלבד מהאוכלוסיה זוכה ל-70% מהאשראי. שש הקבוצות העסקיות הגדולות במשק מקבלות אשראי כפול מזה של כלל העסקים הקטנים בישראל, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, דווקא הם אלו שמספקים את רוב מקומות העבודה. 

גובה האשראי והריבית אמורים לשקף את רמת הסיכון.[4] אבל הניסיון העולמי מלמד שהריבית לעתים קרובות אינה מלמדת על רמת הסיכון. דווקא בבנקים שנותנים מיקרו־הלוואות לעניים ביותר רמת החזר ההלוואות היא גבוהה מאד, ואילו העשירים ביותר לוקחים סיכונים חסרי אחריות ומגלגלים את ההפסדים על הציבור. בישראל לאחרונה הסתבר לכולם, שקבוצות עסקיות מובילות במשק השקיעו את האשראי בצורה בלתי אחראית בספקולציות פיננסיות וגרמו לאובדן החסכונות של המשקיעים הקטנים.

התפקיד של המערכת הפיננסית הוא לשרת את המערכת היצרנית. המערכת הפיננסית היא כמו מערכת הדם שלנו, תפקידה לשמש מערכת הובלה שתגיע לכל מקום בגוף, כדי שכל אברי הגוף יתפקדו בצורה מיטבית. המערכת הפיננסית הנהוגה כיום אינה ממלאת תפקיד זה. הכסף מגיע לתחומים המספקים רווחים פיננסים מהירים – כאשר באופן טבעי ההשקעות הרווחיות ביותר הן השקעות בספקולציות פיננסיות או השקעות  תאגידים עסקיים המקמצים בשכר ובתנאים לעובדים, ואינם מתחשבים בסביבה. באותו זמן קיים מחסור עצום בהשקעות בנחלת הכלל, החברתית, הסביבתית והתרבותית הן הגלובלית והן המקומית. 

איננו חיים בעולם של מחסור – אנחנו חיים בעולם של שפע, העולם היום עשיר בנכסים ובידע יותר מאשר היה אי פעם.  כמובן שעולם של שפע אין פירושו עולם ללא גבולות – הטענה היא שאם נשכיל להתאים את קצב פעולותינו הכלכליות ואת חלוקת המשאבים לקצב הפעילות של הטבע ולקצב חיי הקהילה והמשפחה, נוכל לספק את כל צרכינו המגוונים בתוך המגבלות האקולוגיות. המחסור הוא, במידה רבה, מלאכותי והוא נובע ממבנה המערכת הפיננסית שהיא מעשה ידי אדם. לא חסרים כסף או משאבים,[5] מה שחסר לנו הם מנגנונים שינתבו את ההשקעות לדברים החשובים באמת, אלו שיתנו רווחה למירב האנשים. מנגנונים דמוקרטיים שיאפשרו לאנשים להחליט במה הם רוצים שהכסף יושקע, ועל מי הם סומכים כדי לתת לו אשראי.

כאן קבור הכלב: כסף הוא הסכמה חברתית – הנייר עצמו או המספרים במחשבי הבנקים שמייצגים את הכסף אינם שווים דבר. ערכם נוצר על ידי ההסכמה של אנשים לקבל את המטבע הלאומי תמורת עבודתם או רכושם. הסכמה זו נובעת מבטחונם שבעתיד הם יוכלו לקבל מוצרים ושירותים בעלי ערך דומה לעבודה שהשקיעו. כדי שזה יקרה המערכת הכלכלית צריכה להמשיך ולייצר דברים בכמות ההולמת את כמות הכסף והאשראי במערכת.

כאשר חברות וטייקונים יכולים להרוויח הרבה יותר מספקולציות פיננסיות מאשר מהשקעה בפעילות יצרנית, תנאי זה מפסיק להתקיים. המערכת הפיננסית שאמורה לשרת את מערכת היצור,  מתחרה איתה על משאבי החברה. אך מכיוון שמערכת הייצור היא התשתית המקיימת את המערכת הפיננסית – התנהגות זו היא התנהגות של הרס עצמי וזו אחת הסיבות למשברים פיננסים. 

ברור שהשקעות חייבות להיות אחראיות, שגובה הריבית אמור לשקף את רמת הסיכון ושצריך לווסת נכון את כמות האשראי במשק. כיום ההחלטות הללו נקבעות על ידי הבנקים תוך רגולציה מסוימת של הבנקים המרכזיים בעולם, ובנק ישראל בתוכם. המשבר הפיננסי של 2008 הוא עדות לכך שהמערכת הזו נכשלה כשלון חרוץ. הבנקים הרחיבו את כמות האשראי בצורה לא שקולה, תוך יצירת רווחים עצומים לעצמם ולשכבה צרה של אנשי עסקים. כספי משלמי המסים הם שחילצו את הבנקים מהסיכונים הבלתי מחושבים שלקחו. עודף הנזילות של שנת 2006 – יותר מפי 3 מהתוצר העולמי אינו נכס ממשי – כל שקל וכל דולר ניתנו כנגד הבטחה לייצר ערך כלשהו בעתיד. האם באמת אנחנו רוצים להפקיד את רישיונות הייצור הללו בידי קבוצה קטנה של עשירי העולם שיחליטו עבור כולנו כמה רשיונות ייצור יונפקו והיכן הכסף יושקע, על פי קריטריונים של רווחיות בלבד? או שמא עדיף שגופים עצמאיים בעלי מנגנון קבלת החלטות שקוף ודמוקרטי יחליטו על סדרי העדיפויות להשקעת כספי הפנסיה והחסכונות של האזרחים ולמתן ההלוואות לפעילות כלכלית עתידית?

מערכת פיננסית יציבה חיונית לכלכלה משגשגת, אך הניסיון מלמד שאסור שכולה תנוהל אך ורק למטרות רווח. המערכת הפיננסית היא משאב ציבורי חיוני אך היא שריד מעידן פרה־דמוקרטי. היא התפתחה במשך מאות שנים מתוך מטרה מרכזית לייצר רווחים ללקוחות, לבעלי המניות ולבנקים עצמם. איך תיראה מערכת פיננסית הפועלת ביעילות ובהוגנות לטובת כלל הציבור? קיימות בעולם כבר כיום דוגמאות מצליחות של בנקים קואופרטיביים בהם הרווחים חוזרים אל ציבור החוסכים ובנקים הבוחנים את ההשקעות לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה חברתית וסביבתית. רעיון נוסף שניתן לשקול הוא הרחבת מגוון מערכות הכספים הקיימות – החל מהקמת בנקי זמן, דרך הנפקה של מטבעות מקומיים וכלה בהסכמה על מטבע ייעודי למסחר בינלאומי. ביותר ויותר מקומות בעולם נעשים בשנים האחרונות ניסויים בכיוונים אלו, ומחקרים אף מלמדים שמגוון של סוגי מטבעות מהווה לא פעם הגנה מפני משברים.

מערכת פיננסית דמוקרטית היא הבסיס לכלכלה עם פנים אנושיות.[6] יצירתה אינה עניין למומחים בלבד. מערכת כזו תוכל להתכונן מתוך ניסוי וטעייה של יוזמות ממשלתיות ומקומיות, ומתוך דיון ציבורי רחב שיפרוץ אל מעבר לשיח הכלכלי ה"מקצועני", ויערב תובנות מתחומי דעת שונים.[7]

שחר דולב
שחר דולב

[1] זו בדיוק הבעיה. התפישה המקובלת כיום היא כי היעד (של אנשים פרטיים, כמו מדינות שלמות), הוא להגדיל את הרווחים. ומכאן נגזרת כל מדיניות ההשקעות – היות והשליטה על הכסף עברה בעצם מהממשלה לידי הבנקים המסחריים, אלו מכוונים את ההשקעות האדירות הללו לערוצים שיגדילו את הרווחים (אולי אף במחיר של פגיעה באיכות החיים של אנשים רבים), במקום להפנות את הפוטנציאל האדיר הזה לטובת השגשוג והרווחה של בני האדם. השאלה הגדולה היא כיצד מעבירים חלק מסכום אסטרונומי זה להשקעות שיגרמו לשגשוג ורווחה לבני אדם?

אמיר פז פוקס שחרית
אמיר פז פוקס

[2] יש כאן דיון חשוב מאד, המשווה ומחבר בין החוב "שלהם" לחוב "שלנו". עם זאת, הדיון בזה האחרון חשוב, חסר בדיון הציבורי וגם לא מקבל את המשקל הראוי שלו כאן. יש לא מעט אנשים  עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש בגלל חובות עצומים שיש להם. הסוגיה הזו, של "חוב אישי" (debt personal), היא מרכזית עד מאד. היא מתחברת מצויין לדיון הקודם, שכן מקורה בנטייה לשכנע אנשים לצרוך מעבר ליכולתם. היא קשורה גם לנסיגה של מדינת הרווחה (כי אם אתה צריך פתאום טיפול רפואי דחוף – אתה נכנס לחוב עצום) ומשפיעה גם על זכאות להטבות ממשלתיות (כי המוסד לביטוח לאומי או משרד השיכון בודקים רמת הכנסה, לא "כמה נשאר לך").

מרב מיכאלי שחרית
מרב מיכאלי

[3] זוהי דוגמה מצוינת לאופן שבו ממשלות משפיעות על השוק ה"חופשי", שהרי חלק גדול ממה שאיפשר את  עיוות הזה נוצר מביטול חוק גלאס-שטיגל, שנחקק ב-1933 בזמן השפל הכלכלי  הגדול, ולמעשה הפריד בין הבנקים המסחריים לבנקי ההשקעות במטרה להגן על יציבותם של הראשונים. ללא ביטול החוק בתקופת קלינטון, גולדמן-סאקס וחבריהם לא יכולים היו להגיע לנתונים המופרכים הללו ולסכן כך את כולנו. המחיר שכלכלת ארה"ב משלמת על הטעות הזאת מבהיר גם עד כמה חיונית רגולציה של הממשלה על השחקנים הפיננסיים כדי שהשוק יהיה מתפקד, יציב וכזה שאכן משרת את החברה ולא עושק אותה.

אביה ספיבק
אביה ספיבק

[4] הבעיה היא לא המחיר השונה של האשראי, אלא של השליטה של מעט אנשים בהרבה אמצעי יצור בכסף של אחרים. אנשים אלו מרכזים אצלם כוח כלכלי אשר מביא לאי שוויון גדול. היה זה לואי ברנדייס, שטבע את המושג Other People's Money בתקופת "הברונים השודדים" בארה"ב (סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20). ישראל עוברת בשנים האחרונות תקופה של "ברונים שודדים" משלה. 

תמר בן יוסף
תמר בן יוסף

[5] כדאי להבחין בין כמות הכסף למקורות ה"ריאליים" בעולם – מקורות אמיתיים של חומרי גלם, יידע ועוד. אכן יש שפע של כסף בעולם, עקב ניפוח בועות בורסה ושווקים פיננסיים אחרים. זה לא אומר שישנם מקורות ריאליים מספיקים לכל הצרכים.

ואיל כריים
ואיל כריים

[6] המערכת הפיננסית חייבת לעודד השקעות יצרניות איכותיות בקרב האוכלוסיות החלשות וזאת מתוך אסטרטגיה ארוכת טווח למימוש הפוטנציאל היצרני של אוכלוסיות אלו, ותוך חיזוק איכותו.

מרב מיכאלי שחרית
מרב מיכאלי

[7] זווית מרכזית שצריכה להשפיע על ההתנהלות הכלכלית בעולם היא הזווית הפמיניסטית. "ג'נדר מיינסטרימינג" הוא מושג שנטבע ע"י נשים בוועידת בייג'ין ב-1995 ומשמעותו היא שכל תקציב ותהליך "כללי" – במדינה, בעיר, ברשות או בחברה – ייבחן על-פי האופן שבו הוא משפיע על נשים, על צרכים של נשים, על הפעולות שלהן ועל השוויון המגדרי בחברה. משום שהכלכלה כפי שאנחנו מכירות ומכירים אותה נוסחה ע"י גברים, לסידור צרכיהם וענייניהם של גברים באופן בלעדי כמעט עד היום, היא מעולם לא באמת לקחה בחשבון את צרכי אחרות ואחרים בחברה ואת צרכי החברה ככזאת. ג'נדר מיינסטרימינג היא זוית הכרחית, ראשונה במעלה, למחשבה על כלכלה שונה ואחרת מזו השלטת היום.