הדרך השלישית של מכון "שחרית" / ד"ר אילון שוורץ
12 ביולי, 2023
העמדה האידאולוגית של "שחרית" היא מהותית, לא טכנית. במרכזה נמצאים אנשים, לא מפלגות, ולא רק אלה שחולקים איתנו תפיסת עולם זהה.
ואיך אפשר היה לפספס את מפעלות הארגון בחברה הערבית?
בחרתי להקדיש את חיי המקצועיים להפיכת מדינת ישראל למקום טוב יותר. אותו "מקום טוב יותר" הוא גם נקודת המוצא להבנת טיעונם של מתנגדי. שהרי חלקם רואה את הטוב באופן ברור – דמוקרטיה ליברלית החורתת על דגלה ערכים אוניברסליים של חירות, שוויון, צדק וזכויות אדם. לנוכח זאת, שחרית, ארגון שבראשית דרכו נתמך על ידי הקרן החדשה לישראל, היא בעיניהם ארגון שהכזיב, או אפילו חמור מכך – בגד. זאת משום שבדרך להגשים את מה שנתפס כניסיון להרחיב את הגבולות החברתיים של מחנה השמאל הליברלי בישראל, איבד שחרית את המצפן הערכי, חצה גבולות אדומים, והפך לגורם מסוכן שמחזק את הימין בישראל.
לדידם של המבקרים, הפקרתה של שחרית את הערכים הליברליים הבסיסיים שאמורים לשמש כמכנה המשותף האמיתי והבלעדי של החברה בישראל, הובילה את הארגון לפתחו של מדרון חלקלק שידרדר את החברה בישראל למחוזות אפלים. עדות לכך הם מוצאים, בין היתר, בנכונות של שחרית להפגיש את המשתתפים באחת מתוכניות ההכשרה שלה עם הרב, ח"כ והשר לשעבר אלי ישי; בהיעדר העיסוק והטיפול של שחרית בחברה הערבית בישראל; ובמינויה של ד"ר גלי סמבירא, מהחברות המובילות בצוות של שחרית, למנכ"לית משרד ההסברה של השרה גלית דיסטל־אטבריאן.
אולם, ראיה זו מחמיצה כליל א המהלך הרעיוני והפוליטי שארגון שחרית מקדם.
מבחינה רעיונית, היא מפספסת את הגרעין האינטלקטואלי העמוק והמאתגר שעומד בבסיס השינוי הפרדיגמטי ששחרית מוביל. אפשר לקרוא לזה "הומניזם עמוק" – עמדה מוסרית התובעת מאיתנו להכיר באדם על כל מורכבותו, כלומר לא רק במי שדומים לי, או לחילופין לא רק במי שאולי נראים אחרת ממני משום שהם משתייכים לקבוצות אתניות ולקהילות דתיות שונות משלי, אך שותפים לסדר היום הערכי של השמאל. במקום זאת, לפי ההומניזם ה"שחריתי", עלינו להכיר גם, ואולי בעיקר, באלה השונים מאיתנו באופן עמוק – ערכית ואמונית – משמאל ומימין.
מהלך שכזה יכול להצליח רק אם נצא ממרחב הוודאות ונוותר על המשימה המיסיונרית להמיר את דתם של ה"אחרים". מהלך זה לא דורש מאיתנו לוותר על העולם הערכי שלנו אלא להאמין שהמציאות היא מורכבת יותר, מעניינת יותר, וגם אופטימית יותר ממה שניתן לגלות מעמדת ודאות המביטה בחשד כלפי כל מה שלא מתמיין לחזון שבו אנחנו מאמינים. ומרגע שיוצאים לדרך, מרגע שמחליפים את הפוליטיקה הטהרנית המסמנת ידידים ואויבים בפוליטיקה מבוססת יחסים, מגלים מרחב פתוח המורכב מאנשים שאולי שונים ממני מאוד ואף מאתגרים אותי, אך אינם חד־ממדיים מבחינה ערכית, ובעיקר אינם סטטיים.
זהו מהלך חשוב לא רק כשלעצמו אלא גם משום שזהו אקט פוליטי שמטפח עולם הומני יותר: יותר מכיל, יותר אמפתי, יותר מתון, וגם צודק ושוויוני יותר. אלה לא סיסמאות. שחרית מגשים את הדברים הללו כבר היום.
פרדיגמה שמכתיבה את "העובדות"
איך אפשר לפספס, לדוגמה, את הפעילות הענפה של שחרית בחברה הערבית, פעילות שרק הולכת ומתעצמת לאורך השנים? כיצד אפשר לכתוב ששחרית מתקשה להכיל את ערביי ישראל ולהשתמש בכך כעדות למעבַר למחנה הנגדי?
אמנה כאן רשימה חלקית בלבד של פעילויות רלוונטיות:
תוכנית "ארכאן", אותה מובילים שני בוגרים של תוכנית "120" של שחרית – היא כוללת משתתפים מכל הקשת הזהותית של החברה הערבית־פלסטינית בישראל ומטרתה לטפח מנהיגות חוצת־מחנות.
התארגנות קהילתית ברהט (ובקרוב ביישובים בדואיים נוספים), המחברת בין חמולות שונות ומשנה לטובה את חייהם של אלפי תושבות ותושבי המקום.
תוכנית להכשרת מועמדים לשלטון המקומי, בה משתתפים לצד חרדים, דתיים, וליברלים יהודים גם נשים וגברים ערבים המהווים שליש מחברי הקבוצה.
הוצאתו לאור, בשיתוף עם "ידיעות ספרים", של ספר העוסק בחברה הערבית בישראל שכתב נזיר מג'לי, ממייסדי שחרית, בעברית ובערבית, מעשה נדיר במחוזותינו.
קיום קשר רציף עם מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית ועם מטה היוזמות בניסיון לחבר את ערביי ישראל לדיון הציבורי הבוער על עתיד המדינה.
דו"ח שכתבו חוקרת מן הציונות הדתית וחוקר ערבי־פלסטיני מלוד ושיצא לאור בימים אלה בעברית ובערבית הכולל הפקת לקחים והמלצות לפעולה המבוססות על עשרות שיחות שקיימו עם תושבי העיר על אירועי מאי 2021.
אלו הן רק דוגמאות מהשנה האחרונה. אז כשבאים לבקר את שחרית, כיצד ניתן לומר שהוא חדל לפעול בציבור הערבי־פלסטיני?
תשובה אחת היא שלא נעשה שום מאמץ ללמוד מה באמת קורה אצלנו. דינו של שחרית נחרץ תוך התעלמות מכל פרט שמקלקל את הסיפור. באופן אקדמי יותר אפשר לומר שישנה פרדיגמה אשר מגנים עליה מפני כל עובדה שמערערת על עקרונות היסוד שלה. הפעילות של שחרית בחברה הערבית, או העשייה הכלכלית שלו, או המאמצים ששחרית מקדיש כדי לפתח דרכים חדשות לחשוב על שלום, פשוט מקלקלים את התזה על שחרית כארגון שאיבד את המצפן המוסרי שלו.
אלה הן גם כמובן הפעילויות שבעטיין אנשי שחרית סופגים ביקורת מתמשכת מהימין. מבחינת הימין, אנחנו גוף שמאלני קיצוני (בגלל תמיכת העבר של הקרן החדשה לישראל); אנחנו חותרים תחת היותה של ישראל מדינה יהודית (בגלל העבודה המתמשכת שלנו עם הציבורי הערבי); ולא פחות גרוע, אנחנו סוס טרויאני שמבקש לפרק את המחויבות של גברים ונשים לקהילות הדתיות, ובייחוד החרדיות, שמהן הם מגיעים (בגלל הערכים הליברליים שהם חלק בלתי נפרד מעולמנו, רק לא כל עולמנו). זה עוד מקום שבו הפרדיגמה נחשפת כמוטעית: אם שחרית הוא גוף שמחזק את הימין, למה הימין, כמו השמאל, רואה בו איום? שחרית סופג ביקורת משני הצדדים כי הפוליטיקה שלו מטשטשת גבולות, ולכן מאיימת על שני המחנות שרוצים גבולות גזרה חדים וברורים שיאפשרו להם לסמן אויב.
פוליטיקה חוצת־מחנות
כשמוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה לשעבר, נכנס לתפקידו, הוא פנה לפיני בדש, ראש מועצת עומר השכנה, וביקש שילווה אותו מקצועית. בדש ידוע בחוגים פרוגרסיביים כבעל דעות גזעניות נגד הבדואים. אבל מוחמד חצה את הקווים האדומים כי הוא הבין דברים שהשמאל הפרוגרסיבי התקשה לראות. קודם כל, הוא הבין שהדמות התקשורתית והאדם האמיתי הם לאו דווקא אותו הדבר. חשוב מכך, הוא הבין שאנשים הם מורכבים, לא עקביים מבחינת אידאולוגית, ולרוב עם לב טוב. הוא גם הבין, כמו בספרו של נזיר מג'לי שהזכרתי, שנקרא בשם הפרובוקטיבי האחריות של המיעוט, שחלק מהמצב העגום של הבדואים בנגב הוא באחריות הבדואים עצמם, ולכן יש גם ביקורת לגיטימית על ההתנהלות הבדואית. במילים אחרות, גזענות מבנית מסבירה דברים משמעותיים על העולם, אבל המחשבה שזהו הגורם היחיד שמבעדו ניתן להבין את המציאות מפספסת את המורכבות של הנעשה בשטח.
בעקבות שיחות רבות ביני לבין אלנבארי – שותף לדרך של שחרית, מנטור ומודל בתכניות המנהיגות שלנו – אני יכול לומר שהצלחתו התאפשרה במידה רבה בזכות מה שאנחנו קוראים לו בשחרית תפיסת "הטוב המשותף". זוהי תפיסה שמגדירה מחדש גבולות, מחפשת שותפות בכל מקום, ומאמינה בבני אדם ובקשרים ביניהם, כשהערך המוביל אותה הוא, במילותיו של ג'ורג' אורוול, "הוגנות עממית" (common decency).
מרק סטירס (Stears), פעיל פוליטי והוגה דעות בריטי, כותב בספרו Out of the Ordinary מ-2021 על האידאולוגים הבריטים – משמאל ומימין – שאיימו לפרק את בריטניה על בסיס עקרונות נוקשים וערכים מנוגדים. מולם, טוען סטירס, עמדה חבורה של דמויות ציבוריות כגון אורוול שנלחמה נגד הקיטוב ההולך וגובר וששמה את מבטחהּ באנשים ובקשרים ביניהם כיסוד הערכי והפוליטי של הדמוקרטיה הבריטית. לטענת סטירס, יש לחבורה הזאת מה להגיד לנו על הקיטוב של ימינו:
"איבדנו את האמונה ביכולת של אנשים מן השורה לעצב את העתיד של מדינתנו […] זה נובע בחלקו מכך שראשית המאה ה-21 היא תקופה של קיבעון וקיטוב פוליטי־מחשבתי עוצמתיים – תקופה כמעט חסרת תקדים בחלוקה ל'הם' ו'אנחנו'. […] בעיניים כמו שלנו – שהתרגלו בצורה יסודית כל כך לחלוקות כמו לייבור ושמרנים, תומכי ברקזיט ומתנגדיו […] מעמד פועלים ואליטות פוליטיות – קשה להעריך בצורה אינטואיטיבית מסורת עוצמתית שלא רק חשה אי־נוחות כלפי ניגודים שכאלה אלא דוחה אותם בעוז. כנראה שלא רק בעיה בתפיסה או בדמיון מגבילה אותנו […]. זהו כישלון בתחום הנדיבות פוליטית ובאומץ הפוליטי. כי אלה מאיתנו שהעזו לאתגר את המוסכמות של ימינו, בדרך כלל מצאו עצמם מנודים על ידי קבוצתם ומוקעים במדיה החברתית [ההדגשה שלי; א"ש]".
אם כן, לפי סטירס, וכך גם בלב התפיסה של שחרית, במרכז המחלוקת לא נמצאת הפוליטיקה המפלגתית אלא אנשים – כל האנשים. לא רק אנשים כמוני, לא רק אנשים שאני דומה להם, או שותף לעולמם הערכי, לא רק חרדים־ליברלים, דתיים־ליברלים, ערבים־ליברלים, מזרחים־ליברלים, וכמובן אשכנזים־ליברלים. גם האנשים שבעומק שונים מאוד ממני. אנשים בכל הגרסאות, בכל הקולות ומכל המחנות. אצלנו, בפוליטיקה של היחסים, ממש כמו במשפחה, האחווה היא לא על תנאי.
דיאלוג בלי קווים אדומים
במאמר שנכתב לפני 70 שנה, בראשית ימיה של המלחמה הקרה, בשם "תקווה לשעה זו", מרטין בובר מתייחס לקיטוב של תקופתו. הוא תולה את מה שהוא מכנה "המשבר הציוויליזציוני" באובדן הדיאלוג שמתעלה מעל לקיטוב. לדידו, הדיאלוג אינו רק כלי, אלא ערך עליון, ולכן היעדרו הוא הסכנה הגדולה ביותר לאנושות: "היכולת לקיים דיאלוג כן וישיר נעשתה מסובכת יותר מאי פעם והיא נדירה; התהום הפעורה בין בני אדם היא חסרת רחמים ומאיימת להיעשות בלתי ניתנת לגישור. התחלתי להבין בזמנו, לפני יותר מ-30 שנה, כי זוהי השאלה המרכזית שתקבע את גורלה של האנושות. מאז התרעתי שוב ושוב כי עתיד האדם תלוי בהשבת הדיאלוג על כנו".
הדיאלוג הוא ערך כה חשוב עבור בובר, עד שהוא מסרב לוותר עליו גם כשהצד השני לא מעוניין בו; גם במצב שכזה, הוא טוען, צריך למצוא את הדרך להכניס את השני לשיחה. עבור בובר הדיאלוג חשוב כל כך כי הוא מכיל את הערכים הדרושים על מנת לנווט במציאות החברתית והפוליטית.
בובר מזכיר את שלושת הערכים המכוננים של המהפכה הצרפתית – החירות, השוויון והאחווה. לטענתו, האחווה נעלמה מן הפוליטיקה כבר בראשית הדרך, אך בלעדיה, ערכי החירות והשוויון נותרים ריקים מתוכן. בלי העמדה הבסיסית של סולידריות, שני הערכים האחרים, חשובים ככל שיהיו, מאבדים את העוגן שמעניק להם משמעות וכיוון. לכן, לטענת בובר, האחווה היא שמגדירה את השדה הערכי שמתוכו, ורק מתוכו, עלינו לקבוע מהם חירות ושוויון. היא המניע לקיומם. כאז כן עתה, עבור המחנאים האידאולוגיים, האחווה מתקיימת רק עם מי שדומים להם ערכית. זהו הדבר שמגדיר את גבולותיה. בובר טוען בדיוק ההפך: קודם כל אחווה.
יש הטוענים שלדיאלוג השחריתי אין קווים אדומים כי אין לו עמוד שדרה ערכי, ולכן אין ביכולתו לזהות מי הם הטובים ומי הם הרעים, משל היינו מקדמים דיאלוג בין עבדים לאדוניהם תוך כדי מלחמת האזרחים האמריקאית. הדוגמה הזאת חוטאת לא רק לעבר, להווה, לישראל ולארצות הברית, אלא גם לרעיון של הדיאלוג. דיאלוג אינו עמדה טכנית, אלא מהותית. עצם המחשבה שדיאלוג מבטל את היכולת לשפוט את אלה שמסרבים לראות את האנושיות של האחר מפספסת את כל הסיפור. הרי הכרה באנושיות היא הבסיס לדיאלוג.
אז איך בכל זאת הזמנתם את אלי ישי?
כששחרית הוקם, חשבנו על המרחב החדש שאנחנו בונים כעל אקו־סיסטמה – מערכת אקולוגית מבוססת יחסי גומלין – שתהיה פתוחה ורחבה מאוד. מהרגע הראשון, זה מה שקרה – הדלת נפתחה להרבה מאוד אנשים שראו את צו השעה בהורדת חומות החשד, בחיזוק האמפתיה, בבניית הגשרים, ובאמונה באנשים על כל גווניהם. לשומרי החומות זה בוודאי נשמע מטלטל – ארגון ללא גבולות.
המפגש של חברי "120", תוכנית המנהיגות של שחרית, עם השר לשעבר אלי ישי, פוליטיקאי שנוי במחלוקת אך גם מנהיג של ציבור חרדי ומסורתי גדול, מסמן מבחינת יבנה את הכישלון המוסרי של שחרית. אבל אלי ישי הוזמן ל"120" כי אחת ממשתתפות התוכנית היתה שותפה פוליטית שלו. גם עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח"כ אחמד טיבי היה בין המשתתפים, ולכן גם טיבי, ממש כמו ישי, הוזמן לשוחח עם המשתתפים על אודות המעשה הפוליטי בכנסת. הפגישה עם טיבי התבטלה מסיבות טכניות, אך במשך שנים קבוצות של שחרית נפגשו עם איימן עודה לשמוע על הפוליטיקה הערבית . האם גם פגישה עם אחמד טיבי היתה נחשבת מבחינת יבנה ככישלון מוסרי? כי הרי עבור מחנה הימין, טיבי ממוקם הרבה מעבר לקו האדום, כמו גם עודה כיום.
בעוד שפוליטיקה טהרנית של קווים אדומים מכריעה השכם והערב עם מי מותר ועם מי אסור לדבר (לא לתמוך – לדבר!), בשחרית אנחנו פועלים להוריד את החשד, לפתוח את השיח, ולראות מציאות מזוויות ראייה שונות. זה לא מעניק הכשר מוסרי לאלי ישי, או לאחמד טיבי, וגם לא מעיד על מכירת העולם המוסרי שלנו. זה מעיד על רצון להכיר ציבור רחב שמצביעים להם. והרי רק מתוך היכרות עם האחר אפשר לזהות נקודת השקה בין העולמות הערכיים שלנו (לצד אותן נקודות שהיו ויישארו במחלוקת), לחשוב באופן ביקורתי על העולם שממנו אנחנו מגיעים (מהלך מפחיד אך הכרחי), לבנות גשרים ושותפויות מעבר לחומות הקיטוב, ובעיקר – לנוע יחד אל הטוב.
בדיוק משום כך, העמדה הדיאלוגית של שחרית היא לא עמדה פוסטמודרנית ורלטיביסטית, אלא עמדה צנועה השואפת להשיג תמונה טובה יותר ומדויקת יותר של המציאות. לכן, הדמוקרטיה של היחסים, ממש כמו הדיאלוג של בובר, אינה בהכרח עמדה חילונית אלא עמדה בעלת עומק תיאולוגי. כזו שאין בה לאדם נקודת מבט אלוהית שרואה הכל ומחזיקה אצלה את האמת המוחלטת על הטוב. להפך, בני האדם מחזיקים בשברי אמת, ולכן רק החיבורים ביניהם יכולים לקרב אותם לאמת השלמה. ממש כמו בסיפור על בית הלל ובית שמאי. מדוע ההלכה נקבעה לפי בית הלל? לפי המסורת, הסיבה לכך היא שבית הלל למד, הכיר, וכנראה גם הפנים, את עמדת יריבו הקנאי – בית שמאי.
האמת מאחורי ממשלת השינוי
לפני שנתיים, עם הקמת ממשלת השינוי, היה נדמה כי הרעיונות של טוב משותף זכו פתאום להתגשם – גם אם במידה חלקית – במציאות הפוליטית בישראל. כמה שבועות אחרי הקמת ממשלת השינוי נכנסתי לפגישה עם נציגת קרן ליברלית שאמרה לי, "אתם הקמתם את הממשלה הזאת". צחקתי בלא מעט מבוכה, גם כי זיהיתי שהקואליציה מורכבת ממפלגות שנוטות לעשירונים העליונים של החברה בישראל (פרט לרע"ם, הנציגה היחידה מהעשירונים הכלכליים התחתונים) ועל כן רחוקות מ"העם", וידעתי שהדבר לא יאפשר ליצור פוליטיקה בת־קיימא של טוב משותף; וגם משום שאין קשר ישיר בין הפעילות של שחרית כארגון חברה אזרחית לבין הקמת ממשלה. עם זאת, ידעתי שיש משהו בדברים שאמרה.
ואכן, בממשלת השינוי, גם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט וגם השר לשעבר וח"כ מתן כהנא עברו תהליכים דיאלוגיים מהסוג ששחרית מעלה על נס. הם מדברים היום בפה מלא על השינוי שעברו בעקבות המפגש שלהם עם רע"ם ועם מנצור עבאס. כי מפגש אמיתי, כזה שיש בו רצון (או צורך), גורם לתזוזה – גם שמאלה, גם ימינה, ובעיקר אחד אל השני.
אז מדוע דווקא ח"כ עידית סילמן – ששימשה כיו"ר הקואליציה ושכפי שקוראי מאמרו של יבנה כבר יודעים, היא בוגרת תוכנית 120 של שחרית – היתה מהראשונות להביא למפלתה? מהדיווחים שאני קיבלתי מתוך חדרי הקואליציה, עידית סילמן החזיקה את המורכבות של הקואליציה עם הרבה מאוד מחויבות למשימה ואמונה בטוב המשותף. אבל עידית היא גם אשת ימין מובהקת, ובתור נציגת המפלגה הימנית הבולטת בתוך הממשלה, הלחץ שהופעל עליה מתוך הבית הפוליטי שלה היה אדיר. כמובן שהימין מחה על ההשתתפות של "ימינה" בממשלת השינוי, ואילו השמאל מחה על השתתפות של "כחול־לבן" בממשלת נתניהו שקדמה לה, ושני הצדדים חיבקו את החוזרים למחנה אחרי שניסו לסלול נתיבים חדשים לפוליטיקה אחרת.
והרי, כדי שפוליטיקה של טוב משותף תכה שורש לא מספיקים פוליטיקאים אמיצים ככל שיהיו, צריך שתהיה תרבות דמוקרטית שתתמוך בהם. מבט על ישראל המקוטבת מעיד, לכאורה, על כך שלתרבות הדמוקרטית ששחרית מעוניינת למסד יש עדיין דרך ארוכה. האמנם?
דמוקרטיה של יחסים
בוויכוח העקרוני בין דמוקרטיה "מהותית" ודמוקרטיה "רובַנית", שחרית מאמין באפשרות שלישית – אתוס דמוקרטי המעלה על נס חיבור ומחויבות הדדית בין אנשים ובין קבוצות המגיעים מעולמות מגוונים ומחזיקים באידאולוגיות שונות ואף מתנגשות. זוהי תרבות שרואה את "המקומי" – אותו מרחב שבו האנשים, הדמוס, נפגשים זה עם זה, משוחחים זה עם זה, ופועלים יחדיו – כאבן היסוד של הדמוקרטיה. זוהי תרבות שמכירה בחיוניות של בית המשפט, אבל יודעת גם שאת השאלות הערכיות־מהותיות של החברה צריך להשאיר בידי הציבור, ולכן רואה בכנסת גוף בעל תפקיד מרכזי הרבה יותר מכפי שיש לו היום בפוליטיקה הישראלית. זוהי תרבות שמרבה לקדם הסכמות ומאפשרת לאזרחים להיות מעורבים בתהליכי גישור, הקשבה, פשרה ובניית עתיד משותף, ברמה המקומית והארצית גם יחד. זוהי תרבות שונה מאוד מהדמוקרטיה ה"מהותית" החושדת ב"עם" ומן הדמוקרטיה הרובנית החרדה מ"המיעוט". הדמוקרטיה של היחסים פותחת גבולות ותובעת תזוזה של כולנו. היא רוצה מכנה משותף אמיתי – לא מכנה משותף בין כלל השחקנים הנאמנים לליברליזם ותו לא.
ולאלה שחושבים שזה נאיבי, או מנותק, אני מציע להתבונן על סקרי המנדטים לעת עתה. גסות הרוח והמדיניות הלעומתית והלא־ממלכתית של הממשלה הנוכחית לא זוכה לאהדה בציבור.
במאמרו ב"מקור ראשון" כותב העיתונאי שלמה פיוטרקובסקי: "מתברר שעל אף נקודת הרתיחה שהשיח הפוליטי הגיע אליה – או שמא, דווקא בגללה – הציבור הישראלי לא מעוניין בהקצנה נוספת. אפילו בקרב מתנגדי הממשלה והרפורמה, הקו המתון שנכון לפשרה ומבקש הגעה להסכמות רחבות, הוא המוביל. […] הכמיהה למנהיגות מתונה, שקולה, לא דמגוגית ולא פופוליסטית מבטאת בגרות של הציבור, שאינו נוהה אחרי מלהיטי הרוחות ומקציני השיח". ממש כמו שאורוול טען.
לאור כל זאת, אני מאחל לאנשי הקווים האדומים ושמירת הסף הצלחה בשיקום מחנה השמאל. גם לחברים מימין שמתמודדים עם בעיות אחרות, אך לא פחות מאתגרות, אני מאחל רק טוב. אבל אנחנו בשחרית בונים אפשרות שלישית לחברה בישראל. למעשה, יש היום עשרות, אם לא מאות, יוזמות מקומיות וארציות, שמקדמות חזון של יציאה מהמרחב הבטוח, ראיית העולם מנקודות מבט אחרות, ופעולה משותפת עם השונים ממני. החזון הזה לא נקי, לא ליניארי, ולא נטול כישלונות. אבל הוא מתקדם, ובעיניי הוא המקום הטוב והראוי אליו עלינו להוביל את החברה בישראל.
