פרופ' ניסים מזרחי, 2011
מתוך כתב העת "מעשי משפט", ד', 2011, עמ' 51-73.
תקציר
מאמר זה עוסק בפער שבין האוניברסליות של מסר זכויות-האדם, השוויון והצדק החברתי שנושאים ארגוני זכויות-אדם בישראל, לבין הפרטיקולריות החברתית של מבשריו ושל מתנגדיו. אחת מהשאלות המרכזיות שתידונה בו היא השאלה מדוע מתנגדות "אוכלוסיות המטרה" לאותו מסר אוניברסלי של שוויון, צדק ושחרור שמוצע להן בלהט. הטענה המרכזית שתוצג בו היא כי הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נחווית על-ידי קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל כאיום זהותי חמור. קבוצות אלה רואות במסר זכויות-האדם בעיה ולא פתרון. המסקנה שתעלה מניתוח זה היא כי עמדה ליברלית, המודעת להנחותיה הנורמטיביות ומכירה בקיומם ובתקפותם של עולמות משמעות אלטרנטיביים, חיונית ליצירתו של מרחב דיאלוגי. מרחב שכזה נחוץ הן להבטחת אופייה הדמוקרטי של ישראל והן לעיצובו של קיום חברתי משותף שהוא סולידרי ומכבד כאחד. המסגרת הפרשנית שתוצג במאמר זה אינה תחומה לגבולותיו של המקרה המקומי, וביכולתה לשפוך אור על גילויי התנגדות למסר זכויות-האדם בהקשרים גלובליים. כך, מציע מאמר זה מתווה ראשוני לניתוח סוציולוגי- ביקורתי שמבקש לחרוג הן מגבולותיו של המקרה הישראלי והן מגבולותיו של הדקדוק הליברלי, המעצב את עולמם של ארגוני זכויות-האדם, כמו גם את סדר היום התיאורטי והמחקרי של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בנות-זמננו.
