כנס בנושא "ישראל לאן: מה יחליף את הליברליזם הישראלי?"

כ-250 משתתפים – דוברים ואורחים – נטלו חלק בכנס בנושא משבר הליברליזם הישראלי, שהתקיים ב-1-2 בנובמבר 2015 באוניברסיטת תל אביב. הכנס, פרי שיתוף פעולה, בין מכון שחרית למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניסה לבחון, בין היתר, מה עומד מאחורי היחלשות הליברליזם הישראלי בשנים האחרונות, אשר מזוהה יותר ויותר עם קבוצות מיעוט אליטיסטיות, ומה הן האלטרנטיבות לאידיאולוגיה זו, על רקע המאפיינים הייחודיים של החברה כאן. במהלך הכנס נבחנו הבעיות שטמונות בליברליזם עצמו: האם וכיצד ניתן לתקן אותו? האם יש צורך להחליף אותו – ואם כן במה? האם ניתן לדמיין עולם לא ליברלי, שאין בו ויתור על הומניות ועל דאגה לאחר, העומדות בלב לבו של השיח הליברלי של זכויות האדם? כיצד ההכרה במגבלותיו של הליברליזם יכולה להשפיע על החיים הפוליטיים ועל הסולידריות החברתית בישראל? וכיצד השינויים המתרחשים בעולם יכולים להאיר את המקרה הישראלי?

פרופ' מני מאוטנר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בפתיחת הכנס: "הליברליזם הישראלי במשבר. מצד אחד, למן קום המדינה הוא מתפקד במסגרת נרטיב המקדש את המפעל הקולקטיבי ותובע מהיחיד הקרבה למען המפעל הזה. מצד שני, התחדשה בישראל מלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, המלווה את העם היהודי זה כמאתיים וחמישים שנה. בנוסף, שתי בעיות מרכזיות ניצבות בפני הליברליזם הישראלי: הראשונה היא בעיית "המשמעות הגדולה" – משמעות המבקשת לתת מענה לשאלות היסודשל הקיום האנושי. מערכת המשמעות הגדולה המובהקת ביותר המוכרת לנו היא הדת. לצד הדת, אם כי במידה פחותה, הלאומיות היא מערכת נוספת של משמעות גדולה. הליברליזם של האוטונומיה אינו מסוגל להציע לבני האדם מערכת של משמעות גדולה. הוא משאיר להם עצמם לקבוע את משמעות חייהם. הבעיה המרכזית השנייה הניצבת בפני הליברליזם הישראלי היא היותה אטומיסטית. האדם מרוכז בקידום ענייניו. בניגוד לכך, הלאומיות והדתיות היהודית שניהם מושתתים על תפישה קהילתנית של הקיום האנושי, שהיא לא אטומיסטית, ולכן מציאותית. כאשר הליברליזם הישראלי מתפקד בתווך שבין הלאומיות הישראלית לדתיות היהודית, סיכוייו לשרוד במתכונתו הנוכחית אינם גדולים. לכן, אני מציע שתי חלופות של ליברליזם: הגרסה הראשונה היא הליברליזם הרפובליקאי – המאפשר קידום של טוב משותף של כל ארחי המדינה. הגרסה השנייה היא זו של הליברליזם של השגשוג – שבו המדינה בצורה אקטיבית מאפשרת פיתוח אינטלקטואלי ומוסרי של האדם בימי חייו. אם ליברלים ישראלים רוצים בהמשך החיות של הליברליזם בישראל, עליהם לנטוש את הליברליזם של האוטונומיה, ולדון באימוץ של שני סוגי הליברליזם החלופיים."

ד"ר מאיר בוזגלו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ופעיל לקידום חינוך שוויוני: "נאבדנו. נאבדנו לעצמנו. זו הטרגדיה. לקחו לנו את המדינה ונרדמנו בשמירה, כי היו לנו כל מיני אתגרים אחרים – איראן, הסכסוך הפלסטיני, הטייקונים שכל אחד מהם מחזיק בכלי תקשורת משלו… עכשיו, איך קמים מהאובדן הזה? צריך לזכור כי הבעיה נוצרת כשאנחנו חושבים שהליברליזם יתן מענה לשאלות הגדולות של החברה. כשהליברליזם נהיה אמפריאליסטי נוצרות בעיות. מושג הליברליזם לא מטפל בעניינים חשובים מאד, הדורשים הכרעה ערכית ומחויבות. כך למשל, מושג הזמן. בעולם היהודי הערך של הזמן הוא בעל חשיבות גדולה – יש זמן לשבת, למנוחה, למשפחה ולקהילה. אבל הזמן הוא לא חלק מההגדרות של הליברליזם. הגנה על המושג היהודי של זמן, היא למעשה הגנה על אותו יהודי. זה מהלך שחסר בליברליזם. אם אני שומר על הזכות של אדם לנוח בשבת, אני צריך להיות במצב שבו אם חד הורית ענייה, לא תהיה חייבת לעבוד בשבת. אנו מאמינים, בטעות, שהליברליזם יפתור בעיות ערכיות. אבל לא כך היא – הוא לא יפתור שאלות של עלייה להר הבית למשל. הליברליזם הוא עיוור להכרעות אלה. מצד שני, דווקא למסורות אחרות, יש כלים להשלים את מה שדרוש כדי להגיע לחברה טובה יותר ושם ההכרעה היא ערכית. בישראל היום יש פחד להתחייב להחלטות ערכיות."

 

A01A7876 A01A7878 A01A8112 A01A8138 A01A8262 A01A8755 A01A8823 A01A9066 A01A9223 A01A9405 A01A9563

 

 

A01A8306