סקר כללי – 2012
מבוא
השאלה: "ישנם כאלו שטוענים כי המדינה נועדה בראש ובראשונה לאזרחיה היהודים, בעוד שהערבים אמורים להיות אזרחים סוג ב'. האם את/ה מסכים/ה?" מציפה מיד את התגובה הצפויה בקרב יהודים ישראלים, אך גם את ניגודה. רוב גדול (מעל 80%) מקרב מי שמזהים את עצמם כמשתייכים ל'שמאל' לא הסכימו כצפוי, עם האמירה לעיל, בעוד שאחוז ניכר מה'ימין' (45%) הסכים עימה. שאר הנשאלים (אנשי מרכז; לא מזוהים פוליטית) התחלקו כצפוי, על פני כל הקשת הפוליטית. אם ננסה במקום לזהות את השמאלנים כתומכים באזרחות שווה, ואת הימנים כמי שמחזיקים בתפיסת אזרחות לא דמוקרטית, לשאול מי הם הימנים שתומכים באזרחות שווה (קרוב ל50%) ומי הם השמאלנים (קצת מעל 10%) שאינם תומכים בכך, נגלה תמונה מעניינת. במילים אחרות, התפיסה הסטראוטיפית של החברה הישראלית מותירה אותנו מדשדשים במקום, בעוד שהרחבת הנתונים אל מעבר לסטראוטיפ מרחיבה את האפשרויות הפוליטיות באופן מרחיק לכת. הכרת 50% מהישראלים שמזדהים כימין פוליטי ועדיין תומכים באזרחות שווה לכולם, תוכל לסייע ביצירת חוזה חברתי אחר עם בסיס תמיכה נרחב יותר מזה שמתארת ההבחנה הנוכחית בין ימין–לשמאל. (יש לציין שרק 14% מהציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם כ'שמאל' – 8% מתוכם כשמאל מתון ו6% כשמאל 'ממש' – בעוד 42% מגדירים את עצמם כימין, בהם 27% שמגדירים עצמם כמרכז ו-7% כעצמאיים/לא משוייכים לשום מפלגה).
מדינה יהודית, מדינה דתית
ניקח לדוגמה שאלות של דת ומדינה. אם במקום השאלה 'האם את/ה תומך/ת באופן עקרוני בנישואים אזרחיים?', נשאל 'האם תתמכו בחבר/ה שרוצה להינשא מחוץ לממסד הרבני מסיבות עקרוניות? 66% מהציבור היהודי בישראל יראו בכך לכל הפחות משהו מתקבל על הדעת, רבים אף יראו בכך אפשרות שהיו רוצים בה. התחושה הראשונית שלנו הייתה, שהסטת הדיון משיח תאורטי ועקרוני, לשיח אישי הנוגע למערכות-יחסים, תייצר קונצנזוס רחב יותר בנוגע לעניינים עקרוניים. כשאנשים נשאלו על תמיכתם בשמירת רוח השבת באמצעות סגירת רוב הפעילות המסחרית, אך תוך מתן אפשרות לאירועי תרבות וכן תחבורה ציבורית שתאפשר הגעה אליהם, 61% מהנשאלים תמכו בהסדר כזה. במקרה זה, הבטחת מחויבות ברורה לערך של שמירת השבת במרחב הציבורי, תאפשר תמיכה נרחבת יותר בסוג אחר של סטטוס-קוו. מסגור מחדש של הדיון סביב המרחב הציבורי, במונחים יחסיים וככזה שתומך במרחב ציבורי יהודי, יכול לפתח סוג אחר של שיח.
כלכלה, מחאות חברתיות ושינוי חברתי
בעוד שהשיח הציבורי הישראלי מתמקד בעיקר במה שמפלג אותנו, עם התעוררות המחאה החברתית בשנת 2011, הובילו נושאים כלכליים-חברתיים לקונצנזוס רחב. 70% מהמשיבים תמכו בתנועת המחאה החברתית, 43% מתוכם – באופן נלהב. (עם זאת, חשוב לציין כי המשיבים נחלקו בהבנתם את העקרונות שבבסיס המחאה החברתית – רבים ראו אותה "פשוט" כמרד צרכנים כנגד יוקר המחייה, בעוד שרבים אחרים ראו בה מחאה שמעלה שאלות יסודיות יותר בנוגע למערכת הכלכלית). כשנשאלו באופן כללי באיזו מדיניות כלכלית הם תומכים, דחו המשיבים באופן גורף את אפשרותו של תיקון הן מתוך תפיסה כלכלית עכשוית והן מתוך חזרה לגירסה מעודכנת של מדינת רווחה. 67% תמכו בשינוי המערכת, על בסיס של "כלכלה דמוקרטית יותר", בכל ההיבטים החברתיים. ולמעלה מ-80% מהמשיבים מאמינים שביכולתם להביא לשינוי חברתי בישראל, תחושה חיונית בקיום חברה דמוקרטית.
יהודים וערבים בישראל
79% מהמשיבים מקרב ערבים ישראלים מרוצים מחייהם בישראל, ו-57% מרגישים קשורים לחברה הישראלית, בעוד 31% מרגישים מנוכרים לה. מספרים אלה זוכים לאישוש במחקר נרחב יותר שערכנו ב-2017, בקרב האוכלוסיה הערבית, וניתן ללמוד מהם על תחושות אושר ושייכות בשעור גבוה בהרבה ממה שעולה לעתים קרובות בשיח הציבורי. שגשוג כלכלי וחיים בחברה פתוחה עם מערכת ממשל דמוקרטית, הם דברים שצויינו כבעלי ערך.
הקונפליקט
משיבים יהודים נחלקו בהתאם לקוים פוליטיים, בכל הנוגע לגורמים להתנגדותם להתקדמות לקראת הסכם שלום. בקרב המשיבים שזיהו עצמם עם הימין (כמו גם אלה שזיהו עצמם כ"א-פוליטיים"), שעור קבוע של 30% ציינו את מחויבותם לרעיון ארץ-ישראל השלימה כסיבה הראשונה להתנגדות לכל הסכם שלום, אם כי הרוב העלו גורמים אחרים. בקרב אנשי מרכז ושמאל, שיקולים ביטחוניים עמדו בראש הרשימה, גם כאן בשעור של כ30%. למרבה העניין, בקרב משיבים מכל הקשת הפוליטית, התחושה כי הפלסטינים אינם מקבלים את זכותם של היהודים למדינה היתה הסיבה השניה הנפוצה ביותר להתנגדות להסכם. נתונים אלה מראים כי המחויבות לארץ-ישראל השלימה אינה המניע המרכזי להתנגדות להתקדמות להסכם שלום, אפילו בימין; וכי בנוסף לשיקולים ביטחוניים, התחושה הקימת בקרב יהודים כי זכותם למדינה אינה מוכרת בציבור הפלסטיני, והיא סיבה מרכזית להתנגדות לתהליך שלום, לכל רוחב הקשת הפוליטית היהודית בישראל.
בנוגע לשאלה ההפוכה – אלו גורמים מובילים לתמיכה אפשרית בהסכם – כל הצדדים מעניקים דירוג גבוה להעצמת הביטחון כגורם שישפיע על שיקוליהם בנוגע להסכם, בכללם גם אנשי שמאל שמציבים גורם זה במקום הראשון בחשיבותו. אנשי השמאל הם גם הקבוצה היחידה שמעניקה משקל משמעותי לשיקולים שנוגעים לשליטה על הפלסטינים ולשאלה האם לישראל יש זכות להימצא בשטחים, כסיבות להגיע להסכם. גם בקרב כל שאר הקבוצות, הפחד מהפיכתם של ערביי השטחים לאזרחי מדינת ישראל, הוצב כשיקול החשוב ביותר, ושיקולי הביטחון באו אחריו.
לבסוף, באופן גורף, כשהתבקשו לבחור בין שיקולי זכויות אדם לבין ביטחון, לכל רוחב המפה הפוליטית נבחרו שיקולי הביטחון, עם עליה צפויה באחוזים ככל שנעים ימינה על המפה הפוליטית.
