תיאוריות של שינוי חברתי וגישות לחיים עם שוני:
מחשבות בעקבות סמינר עם שותפים בינלאומיים

במה שנדמה כמו לפני חיים שלמים, עוד לפני שפרצה המלחמה עם איראן, הלכתי באחד ממוצאי השבת להפגנת מחאה בתל אביב, והצטרפתי לקולות שדרשו מן הממשלה לפעול נגד הפשיעה המאורגנת שהכתה שורש בערים ובכפרים ערביים ברחבי ישראל. מתחילת השנה, כעשרה שבועות נכון למועד כתיבת הדברים, התרחשו יותר מ־50 מעשי רצח, שרובם הגדול מיוחס לגורמים עברייניים המבססים את שליטתם באוכלוסייה המקומית באמצעות הפחדה, אלימות, ולעיתים קרובות מדי, רצח. חנויות מקומיות ברחבי החברה הערבית משלמות דמי חסות כדבר שבשגרה. מי שמתנגד מסתכן בפעולת תגמול. התנגדותו של בעל חנות אחד בעיר סכנין שבצפון הציתה בינואר מחאות, בעיקר של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, שהגיעו לשיאן בהפגנת מחאה יהודית־ערבית בתל אביב באותו מוצאי שבת.

המחאה הזאת גרמה לי לחשוב על מאמרו המעמיק של אורי מאוטנר, שהדברים שלהלן משמשים לו הקדמה, המסכם סדנה בת שלושה ימים עם אנשי אקדמיה ישראלים ובינלאומיים. הסדנה, שהתקיימה במרץ 2025, נועדה לבחון האם הפרקטיקות היומיומיות של החיים המקומיים יכולות להציע תובנות באשר לאופן שבו אנשים בעלי מערכות ערכים ותפיסות עולם שונות חיים יחד במרחבים משותפים. אורי לקח את שלושת הימים הללו והתמקד בהיבט מסוים אחד, שלא נחקר דיו, של החיים יחד – כיצד שחקנים אזרחיים ברמה המקומית פועלים לקידום שינוי חברתי? הוא הבחין שבמהלך המפגשים הרבים בסדנה עם מגוון רחב של בני שיח, אנשים מקבוצות סוציולוגיות שונות ובעלי אוריינטציות תרבותיות שונות ראו לעיתים באופנים שונים מאוד את המנגנונים שבאמצעותם פועלים לחולל שינוי.

המודל הליברלי הדומיננטי של שינוי – התעמתות עם יחסי כוח, "אמירת אמת לכוח", כפי שנהוג לומר, הפגנות מחאה, אילוץ ידם של האחראים לאכוף את החוק ולהגן על האזרחים, תביעה לזכויותיך – מבוסס למעשה על מערכת הנחות הרואה בו כלי יעיל, ויעיל באופן ייחודי, לחולל שינוי. מחאות מנסות לחולל שינוי באמצעות גיוס מספרים גדולים של אנשים כדי לאלץ את ידם של בעלי הכוח. במדינות לא־דמוקרטיות, הפחד מערעור היציבות ומאובדן השליטה עשוי להביא ממשלה לעשות ויתורים. לעיתים הוא אף יכול להפיל ממשלה. במדינות דמוקרטיות הוא יכול לכפות ויתורים באמצעות החשש מאובדן כוח פוליטי, שבסופו של דבר יתבטא בקלפי. מחאות הן פוליטיקה של עימות – צבירת כוח ומנוף באמצעות גיוס מספרים גדולים של אנשים נגד בעלי הכוח ששולטים ושעומדים בדרכו של השינוי.

אלה היו ההנחות של המחאה באותו מוצאי שבת. ואף שהזדהיתי עם המטרה, המחאה נראתה לי בלתי אפקטיבית באופן מיוחד. מספר האנשים שהתאספו, ויותר מכך, זהותם של אלה שהתאספו – ערבים פלסטינים ישראלים יחד עם שותפיהם היהודים מן השמאל — לא היוו איום על האינטרסים הפוליטיים של ממשלת ימין "על מלא" שאין לה כל כוונה להתמודד עם הפשיעה המאורגנת, ודאי לא למען המיעוט הערבי, שאותו הם רואים במידה רבה כגיס חמישי הממתין לשעתו. ואף שלממשלה הזאת ולשר המשטרה מן הימין הקיצוני שלה אין עניין לפרק את אחיזתה של הפשיעה המאורגנת ביישובים הערביים, גם ממשלות קודמות היססו לפעול.

למעשה, כמעט בכל מקום בעולם שבו השיגה הפשיעה המאורגנת אחיזה חזקה, הממשל הדמוקרטי התקשה לגייס את האומץ ואת המחויבות הנדרשים כדי להתמודד עם האיום חזיתית. השחיתות בתוך השלטון המקומי, ולעיתים גם הארצי, שהיא מרכיב שכיח בעלייתה של הפשיעה המאורגנת, מחייבת את הממשלה לעקור את השחיתות שהשתלטה על הממשל. והצורך להתמודד עם האיום פירושו לסכן את חייהם של שוטרים, המופקדים על אכיפת שלטון החוק, לעיתים קרובות כאשר הם זוכים לתמיכה מועטה או כלל לא מצד התושבים, שבעצמם נותנים אמון מועט במשטרה או אינם נותנים בה אמון כלל, ומהססים לסכן את שלומם שלהם בכך שיקשרו את גורלם לממשלה שהם רואים כחסרת יכולת, מושחתת, או במקרה הגרוע ביותר, עוינת לקהילתם. ואכן, כל פעולה ממשית של התמודדות, למשל ניסיון לעבור מבית לבית ולהחרים כלי נשק, תוביל באופן בלתי נמנע למפגש אלים בין המשטרה לפשיעה המאורגנת, ובסופו של דבר גם עם האוכלוסייה המקומית עצמה. המשטרה אינה נתפסת כידידתה של האוכלוסייה הערבית, והמפגש הראשון שיסתיים בטרגדיה, כפי שבסופו של דבר יקרה, יוביל קרוב לוודאי לעימות בין המשטרה לבין האוכלוסייה שלכאורה הזמינה אותה לפעול.

עובדה כואבת היא שהממשלה לא תמלא את התפקיד שהמפגינים דורשים ממנה. אולי בחירות חדשות ייצרו את הסביבה הדרושה להתמודדות בונה. אבל בהחלט ייתכן שהטיפולוגיה של אורי מאוטנר בדבר אסטרטגיות חלופיות של שינוי חברתי יכולה להציע כמה רמזים כיצד ניתן לפעול כאשר המטרה היא שינוי, ולא הפגנה מן השפה ולחוץ נגד ממשלה שאינה מעוניינת או אינה מסוגלת להגן על חייך.