האם יש בסיס ערכי משותף לחברה בישראל? מה קורה כשפעילות ופעילי זכויות אדם פוגשים אנשי ונשות חינוך חרדים?
מזה שנים ארוכות ניכר שיש תהליך קיטוב שמעמיק והולך בין שני מחנות בחברה בישראל – מחנה ליברלי-חילוני, המדבר בשפה של זכויות אדם אוניברסליות לכל בני האדם, ומחנה מסורתי-דתי, המדבר בשפה של אמונות, ציוויים דתיים ומסורת יהודית. למרות הבסיס הערכי והמוסרי המשותף לשני המחנות, חשדנות ומתח הדדי שוררים ביניהם. תהליך זה, ככל שיעמיק, עלול לכלות כל סיכוי לקיומה של חברה יציבה, בריאה ומתפקדת, בעלת מרחב ציבורי המשותף לכל בניה ובנותיה.
מתוך דאגה משותפת של אנשים משני צידי המתרס, הוקמה קבוצת מסורת וזכויות אדם שהורכבה מפעילות ופעילים חילוניים וחרדים, אשר השתתפו בסדרת מפגשים בהם ניסו לייצר הסכמות. הנחת העבודה היתה כי ניתן לייצר בסיס ערכי משותף, שבו שיח זכויות האדם לא ייתפס כמתקפה על אורח החיים הקהילתי-דתי, ומנגד דת, מסורת ולאומיות חזקה לא ייתפסו כעומדות בסתירה לכיבוד זכויות האדם.
במהלך העבודה נוצרו חיבורים בין אנשי ונשות הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל לבין אנשי ונשות חינוך ורבנים מהזרם החרדי מזרחי המזוהה עם ש"ס, וכמו תמיד לאחר שיחה עמוקה התגלה כי הפערים הרבה פחות גדולים ממה שנראה בתחילה.
בנובמבר 2015, התקיים פאנל בהשתתפות חברי וחברות הקבוצה, במסגרת הכנס "מה יחליף את הליברליזם הישראלי", שארגנה שחרית יחד עם אוניברסיטת תל אביב, ובה הוצגו תוצרי העבודה והמסקנות של הקבוצה.
דברים נבחרים מתוך הכנס >>
הרב גבי כהן, מנהל המרכזים הפדגוגיים ברשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס וחבר בוועד המנהל של שחרית:
"ההבנה שלי מהמפגשים היא שאם אני רוצה להסתכל על השלם הישראלי שבנוי מסך חלקיו, אזי כל חלק מחזיק עבור החלק האחר משהו משמעותי מאד. השיח הליברלי מחזיק עבורי, כאדם דתי, משהו משמעותי, וגם אני כאדם דתי מחזיק חלקים משמעותיים עבור השיח הליברלי. למדתי שחלקים בחברה הישראלית חווים לפעמים איום קיומי, אבל יש גם צד שני שחווה דברים לא פשוטים. צריך לנהל שיח, אם לא ננהל אותו – הוא לא יקרה."
עו"ד דנה אלכסנדר, לשעבר מנהלת המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח:
"אף אחד מאיתנו לא הגיע לדיונים עם כוונה לשכנע את האחר, אלא בניסיון להבין את תפיסת העולם של האחר. כשזו הייתה נקודת המוצא, ההסכמות הגיעו מאליהן. אצלי המפגשים הללו יצרו מוטיבציה להמשיג עמדה ליברלית צנועה יותר, עמדה ליברלית שמנסה לוותר על היומרה לאוניברסליות ועל המסיונריות – להפוך את כולם לליברליים. זה ויתור לא פשוט, אבל אני רוצה לנסות לראות אם זה אפשרי. מה שמעניין ומה שחשוב לי הוא איך אפשר לתרגם ליברליזם צנוע כזה לפרקטיקה של קידום זכויות אדם."
הרב בניהו טבילה, מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים לבנים במשרד החינוך, ופעיל חברתי חרדי מזרחי:
"אחד הדברים שגיליתי הוא שהשפה של זכויות אדם היא גם קצת שפה דתית. הבנתי גם ששתי הקבוצות מתייחסות בחרדת קודש למה שהן עושות, ושצריך להשאיר זאת כך. כל אחד צריך דווקא להתחזק בנקודת המבט שלו, אבל לייצר שיח עם הצד השני, לדבר, לייצר סובלנות האחד כלפי השני. הרבה פעמים חרדים אינם סובלניים, אבל גם הם חווים חוסר סובלנות מהחברה הכללית."
גילי רעי, לשעבר סמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח:
"כבר במפגש של קבוצת המיקוד עם חברים מהאגודה, הבנתי שלא נוכל לשנות את המציאות, אם גם אנחנו לא נשתנה. ברמה האישית אני מרגישה שכן השתניתי. משהו ביחס שלי למסורת השתנה, בין היתר כי הרגשתי שהוריי חסכו את זה ממני בצורה שאינה הוגנת. ההשפעה היא גם על החיים המקצועיים. היום כשאני עובדת בעמותת "סיכוי", ומנסה לקדם חינוך לחיים משותפים בין ערבים ויהודים, אני חושבת גם איך ניתן לשלב את זה בחינוך החרדי. אני מרגישה שהדיונים שלנו אפשרו להכיר בנקודות עיוורון איומות שהיו לי, להכיר בכך שבחלק מהדברים אני לעולם לא אראה את הדברים כמו גבי או בניהו. החוויה של כבוד הדדי עצום לעולמות המשמעות שכל אחד מאיתנו הביא למפגש, זה לא דבר שהוא מובן מאליו".
חברי וחברות הקבוצה פעילים גם כיום במסגרת ההכשרות של מכון שחרית ונפגשים עם קבוצת 120 במהלך ההכשרה כדי לדון איתם בדרכים לבניית בסיס חברתי-ערכי משותף בין כלל הקהילות בישראל.
