ישראל זקוקה לחשיבה פוליטית אחרת. האידיאולוגיות שעמדו ביסוד הקמת המדינה, אשר הזינו את השיח הציבורי והפוליטי ואִרגנו את המערכת הפוליטית הישראלית מאז, אינן מתאימות עוד לאתגרים של ימינו. הן איבדו את הרלוונטיות שלהן, את אחיזתן ואת כוחן. יחד אתן, הפכה גם הפוליטיקה הישראלית זרה לחיי היום-יום, וכיום היא בלתי רלוונטית בעיני רבים. כמעט כל מערכת בחירות בישראל הולידה מפלגה חדשה אשר נשאה הבטחה לשינוי, זכתה לפופולריות קצרת ימים – ואז נעלמה, לאחר שהבוחרים הבינו שלמעשה אין בה כל חידוש. הפוליטיקה שלנו קופאת על השמרים. הרבה פעמים היא מנוכרת, צינית ועייפה, ובעיקר – סובלת מחוסר התחדשות ושמרנות מתסכלת.

תיאור העניינים העגום הזה נכון ביתר שאת למחנה השמאל, שהמפלגות המייצגות אותו הידרדרו בשנים האחרונות לשולי הזירה הציבורית. גם במקרים המעטים מדי בהם נשמע קולן, ודווקא בשאלות מהותיות ומכריעות, תכופות מתברר כי אין למפלגות השמאל דבר חשוב או מרענן לומר: הזרם המרכזי של השמאל הישראלי היה שותף מרכזי לשחיקת ההישגים הסוציאל-דמוקרטיים ולפירוק מדינת הרווחה – שהביאו להגדלת העוני והפערים הכלכליים; הוא מיושן מכדי להציע מענה מעניין לשאלות גלובליות, כגון סביבה וקיימות, או פתרונות לשאלות הנוגעות בעיקר להסדרים בתוך ישראל, כגון יחסי דת ומדינה. בקנאותו לזכויות הפרט, ממשיך השמאל לנכּר רבים, המבקשים איזון נכון יותר בין הפרט לבין מחויבותו לקהילה, למדינה ולדת; וכמו בתחומים האחרים, גם הדרכים שמציע השמאל הישראלי להבטחת הזדמנויות שוות לכל האזרחים ולהבטחת זכויות המיעוט מתבררות שוב ושוב כממוחזרות ובלתי-יעילות. ככלל, מחנה השמאל לא השכיל לפתח תובנות חדשות שיש בהן משום מענה למגוון הסוגיות בהן מתחבטת החברה הישראלית. פעמים נדמה כי דווקא השמאל, המחויב בבסיסו לפתיחות ולהקשבה, לא השכיל להתאים את תפישת עולמו לחברה הישראלית ולמורכבותה.

מכל הסיבות הללו, צו השעה הוא לבנות תשתית לחשיבה אחרת על החברה הישראלית, שתקשור בין פוליטיקה, כלכלה, תרבות וזהות, ותהיה רלוונטית למקום ולתקופה בהם היא מנוסחת. חשיבה כזו צריכה לעסוק במכלול השאלות של הקיום הישראלי, על כל מורכבותן: האם ניתן להכיר בקשר הייחודי בין העם היהודי לישראל, ובד בבד להיות מדינה שהיא מולדת לכל אזרחיה? כיצד יש לנהל את היחסים בין דת למדינה? איך ראוי להשתמש במרחב הציבורי בישראל? כיצד ניתן לסייע לתרבויות ולקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית לשׂגשׂג זו בצד זו, זו ביחד עם זו? מה צריכים להיות יחסי ישראל עם המדינות השכנות לה?

לצד הסוגיות הללו, ניצבים בפני ישראל גם האתגרים הסבוכים והכלל-עולמיים שנושׂאים עִמם הגלובליזציה, המשבר הסביבתי, והמתח הגובר בין זהויות אתניות ודתיות לבין מגמות ותביעות אוניברסליות. ניסיונות החשיבה הפוליטית הישראלית להתמודד עם האתגרים האלה, והתשובות שהציעה להם עד כה, אינם מספקים.

ובכן, שחרית מבקשת לנסח חשיבה רעיונית פוליטית חדשה. אנו מעוניינים לקדם חשיבה פוליטית שהיא מכשיר בידי החברה להבטחת הזדמנויות שוות לכל, ובה-בעת מעלָה על נס ערכים קהילתיים וסולידאריות חברתית במישור המקומי, האתני והלאומי. אנו שואפים לחשיבה פוליטית שמתחייבת להגן ברצינות על הייחוד של כל אחד מאתנו, על הזהויות הנפרדות שלנו, ובאותה שעה גם על הנכסים המשותפים שכולנו חולקים, אשר ננטשו על ידי הימין והשמאל כאחד. חשיבה חברתית-סביבתית. כזו מציעה גם שפה שבעזרתה ניתן להבין מדוע רצוי וראוי שנארגן את חיינו המשותפים על בסיס של ערבות הדדית והוגנות.

אם לומר זאת בפשטות – הגורלות שלנו שלובים אלה באלה. נכסים שהם נחלת הכלל, כגון מים, אוויר ואדמה, שייכים לכל הישראלים, וכפי שאנחנו מבינים בהדרגה – גם לכל העמים, ולדורות הבאים, במשותף. ההתבצרות בתחום הפרט או בקבוצות מתבדלות אינה אפשרות בת-קיימא. לפיכך, שחרית מציעה לבחון מחדש את מארג היחסים בין הפרט לקהילות השונות, ואת ההשלכות שיש לקשרים אלה על התנהלותנו החברתית והפוליטית.

אנו מאמינים כי השמאל בארץ צודק כשהוא מתעקש על זכאותם של כל הישראלים – ערבים כיהודים– לשוויון הזדמנויות ולזכויות אזרח, כמו-גם להכרה בזכויותיהם כקהילה. כך גם כשהוא מדגיש את ההכרח המוסרי לסיים את הכיבוש, ולאפשר גם לפלסטינים לחיות בביטחון ובכבוד.

הימין, בתורו, ממלא תפקיד חשוב בהגנה על מקום המסורת והמורשת, ובחיפוש אחר דרכים לחיזוק הזהות התרבותית והדתית של הישראלים. תכופות מדי, לדעתנו, תבעה החברה הישראלית מפרטים ומקהילות להפנות עורף למורשתם. התוצאות היו מעציבות. היה זה מנחם בגין שהכיר במקום החשוב שיש למורשת בחייו של הפרט, בעוד שהשמאל המעיט בחשיבותה. עם זאת, יש להדגיש כי חיזוק הזהות הוא עיקרון שיש לקיים באופן שוויוני כלפי כל הקבוצות בחברה, ולא כלפי חלקן בלבד. הימין גם השכיל להבין כי יחסי ישראל ושכנותיה הערביים אינם תלויים אך ורק בהתנהגותה של ישראל ובבחירותיה. השלום אינו תלוי רק בהכרעות ישראליות. הרבה מעבר למה שמציעים כיום בימין ובשמאל, אנחנו בשחרית מבקשים לעורר עניין מחודש בקהילה המקבלת את השונות בין חבריה. אנו מעוניינים לגבש שיח דמוקרטי אמיתי, שמטרתו – לבנות עתיד בר-קיימא, שבו יהיה מקום לכולנו.

מה אנחנו עושים?

שחרית קמה כדי ליצוק תוכן לחזון הזה. בשלב הראשון, הרכבנו קבוצה של כ-25 משתתפים, שנפגשו בקביעות במשך השנתיים האחרונות. המשתתפים מגיעים מרקעים חברתיים, תרבותיים ודתיים שונים, זיקותיהם הפוליטיות מגוונות: ערבים ויהודים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, עולים וותיקים. כולנו שותפים לביקורת ברוח הכתוב כאן על השיח הפוליטי הישראלי הקיים, ולשאיפה לכונן תשתית רעיונית פוליטית מתקדמת. בשנתיים האחרונות יצאנו למסע ברחבי המדינה, ופגשנו אנשים שונים במקומות שונים, במאמץ להכיר את ישראל, פשוטו כמשמעו, מנקודות מבט מגוונות. בתהליך זה ובצעדים שיבואו, מערבת שחרית אלפי ישראלים בשיחה ודיאלוג שיבנו חזון וסדר יום לעתיד משותף.

לפני שנה וחצי העמידה לעצמה שחרית יעדים שהם בעת ובעונה אחת צנועים ושאפתניים. התכוונו לחבר בין מגוון אנשים בעלי השפעה בקהילותיהם, המחויבים להובלת סדר-יום חדש. ביצענו מחקר שיסייע לניסוח סדר-היום החדש הזה, ואנו כותבים שישה מסמכים שיסכמו את עיקריו – כיצד אמורה ישראל להיראות לפי החזון המתגבש בשחרית, בתחומים שונים. קבוצת שותפי שחרית נפגשה עם עשרות אנשים, התארגנויות מקומיות ותנועות בעלי השפעה בישראל – מירוחם ורחמה, דרך אפרת ואום-אל-פאחם, רמת בית-שמש ונצרת, ועד טירת-כרמל ותל-אביב. מפגשים אלה תרמו להעשרת החזון ולרלוונטיות שלו למציאות החיים הישראלית, ובאותו זמן אִפשרו לחלוק את רעיונותינו עם שותפים פוטנציאליים קשובים ומעורבים. עמיתי שחרית פרסמו סדרה של מאמרים בתקשורת המודפסת והאלקטרונית, בה קשרו את עקרונות החזון המתפתח עם אירועי היום. לקראת הרחבת מעגל השותפויות, שחרית מתכוונת להגיע אל יחידים וקבוצות נוספות בישראל, לכתוב מסמכי מדיניות ולחדש את הדיון הציבורי, במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח הזה. כל זאת – בדרך לביסוס מכון חשיבה ועשיה שיציג חזון חדש לישראל, ויחבר בין האנשים השונים והמגוונים בחברה הישראל ששותפים ברצונם ליצור מחנה משותף בין כולנו, למען כולנו.