בין היחיד וחירותו לבין המדינה ואחריותה ניצבת הקהילה. לקהילה יש פנים רבות: יש קהילות המתגבשות מתוך קשר משותף למקום – שכונה, כפר, עיר או חבל ארץ. יש הנוצרות מתוך מורשת משותפת או סביב תפישת עולם מאחדת. קהילות מתארגנות במסגדים, בבתי כנסת ובכנסיות, וגם סביב קבוצות כדורגל, מקהלות ומפעלים. עבור אנשים רבים, הקשר לקהילה הוא מקור לזהות, לביטחון, לסיפוק, ליצירה ולאושר.

כדי למנוע את דעיכתן של קהילות ולאפשר להן לשגשג, יש צורך במדיניות כלכלית מקיימת: מדיניות המבטיחה לפרטים קיום מכובד, מעניקה לעובדים בטחון תעסוקתי, מעודדת יזמות ויצירה מקומית, ומחויבת לספּק סביבה בריאה ובטוחה. כדי לאפשר לקהילות גם להתפתח, יש צורך במדיניות חברתית מקיימת – כזו שמספקת תשתיות חינוך ותרבות העונים על צרכים קהילתיים ייחודיים, בעודה מקדמת גם את הלכידות האזרחית. וכדי לאפשר לקהילות לפרוח, יש צורך במדיניות פיתוח בת-קיימא, שמשמרת את המרקם העדין של החיים השכונתיים, ומזמנת מפגשים רבים ועשירים בין ציבורים מגוונים במסגרת מרחב ציבורי משותף ופתוח.

במהלך העשורים האחרונים, בחרה הפוליטיקה הישראלית לעסוק בשאלותיה המסורתיות במנותק מן העולם האמיתי, היומיומי, של הקהילה.

שחרית מאמינה שהשיקום החיוני של הפוליטיקה הישראלית – ושל האמון בה – חייב להישען על מודעוּת לחשיבותן של קהילות ולשבריריותן, ועל ההכרה כי השגשוג והפריחה של קהילות חיוניים לעיצוב ההסדרים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בישראל.

לחצו להורדת הקובץ