כך, למשל, לא ניתן להפריד את שאלת הדמוקרטיה הישראלית משאלות של שוויון כלכלי; או את תפקיד הדת בחברה ובמדינה משאלות של זהות ומשמעות; לא נכון לדבר על הרצון בשלום בלי לעסוק בחששות ובסיכונים המתלווים אליו; ולא ניתן להתמודד עם סוגיות ביטחוניות בלי להתייחס ללכידות חברתית.
במהלך החודשים הבאים, שחרית תפיק סדרה של מאמרים ומסמכי מדיניות המתייחסים לנושאים הבאים:
קהילה משגשגת
בין היחיד וחירותו לבין המדינה ואחריותה ניצבת הקהילה. לקהילה יש פנים רבות: יש קהילות המתגבשות מתוך קשר משותף למקום - שכונה, כפר, עיר או חבל ארץ. יש הנוצרות מתוך מורשת משותפת או סביב תפישת עולם מאחדת. קהילות מתארגנות במסגדים, בבתי כנסת ובכנסיות, וגם סביב קבוצות כדורגל, מקהלות ומפעלים. עבור אנשים רבים, הקשר לקהילה הוא מקור לזהות, לביטחון, לסיפוק, ליצירה ולאושר.
כדי למנוע את דעיכתן של קהילות ולאפשר להן לשגשג, יש צורך במדיניות כלכלית מקיימת: מדיניות המבטיחה לפרטים קיום מכובד, מעניקה לעובדים בטחון תעסוקתי, מעודדת יזמות ויצירה מקומית, ומחויבת לספּק סביבה בריאה ובטוחה. כדי לאפשר לקהילות גם להתפתח, יש צורך במדיניות חברתית מקיימת – כזו שמספקת תשתיות חינוך ותרבות העונים על צרכים קהילתיים ייחודיים, בעודה מקדמת גם את הלכידות האזרחית. וכדי לאפשר לקהילות לפרוח, יש צורך במדיניות פיתוח בת-קיימא, שמשמרת את המרקם העדין של החיים השכונתיים, ומזמנת מפגשים רבים ועשירים בין ציבורים מגוונים במסגרת מרחב ציבורי משותף ופתוח.
במהלך העשורים האחרונים, בחרה הפוליטיקה הישראלית לעסוק בשאלותיה המסורתיות במנותק מן העולם האמיתי, היומיומי, של הקהילה.
שחרית מאמינה שהשיקום החיוני של הפוליטיקה הישראלית – ושל האמון בה – חייב להישען על מודעוּת לחשיבותן של קהילות ולשבריריותן, ועל ההכרה כי השגשוג והפריחה של קהילות חיוניים לעיצוב ההסדרים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בישראל.
תרבות כנכס
החברה הישראלית נתפשת כריבוי של שסעים המאיימים לקרוע את המדינה לגזרים. אולם אפשר – וגם נכון יותר – להתייחס לריבוי הזה כאל נכס שכדאי למנף, לא כאל בעיה שצריך לפתור. ריבוי הזהויות, העמדות והמסורות לא חייב להוביל לניתוק ולמאבק; הוא יכול לייצר זירה ציבורית תוססת וססגונית, שבה ייפגשו ויעשירו אלה את אלה עולמות ותפישׂות שונות. לשם כך נחוצה מדיניות שתקדם את ביטויי התרבויות השונות המתקיימות בחברה הישראלית, זוהי נקודת פתיחה, למפגש ער וססגוני בין עולמות ותפישות שממנו כולנו נצא שונים.
שחרית ניגשת לתרבות מתוך כבוד – ומייחסת לה חשיבות רבה. לתפישתנו, תרבות היא ביטוי של האינטואיציה הבסיסית ביותר של האדם כיצור חברתי, המקנה משמעות לחייו בעצם השיתוף עם אחרים. העושר התרבותי שיוצרת החברה הישראלית כיום הוא, בין היתר, תוצר של ההון התרבותי הטמון כאן: יצירה של מאות ואף אלפי שנים – מיראת השמים של יום הכיפורים והרמאדאן, דרך צלילי המוזיקה של ערב חג המולד וזמירות ליל שבת – המשתלבת עם יצירה תרבותית ישראלית ענפה ומרגשת, שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות, ועם מגוון יוצא-דופן של מסורות וידע שהגיע מהמקום ומגלי הגירה מכל קצוות-תבל.
ישראליוּת נוסח שחרית תדע לאצור ולטפח את הנכס הזה. שחרית מבקשת לאפשר לכל תרבות מרחב-קיום בטוח, החיוני ליכולתה להיפתח לסביבתה. הבטחת הקיום התרבותי הנפרד תקדם את נכונותן של התרבויות השונות להיחשף לאתגרים שמציבים בפניהן שאלת הישראליות המשותפת.
נחלת הכלל
כשמדברים בישראל על "כלכלה" עוסקים בעיקר בדברים שאפשר לכמת ולתת להם מחיר – כמו, למשל, מדדי הבורסה או פרויקט היוקרה של קבלן זה או אחר. אך למעשה, חלק משמעותי מהמשאבים החיוניים שלנו הם דברים שאנו משתמשים בהם חינם: השפה והמסורות העשירות של התנ"ך; יופיים הנדיר של מכתש רמון ושל ים המלח; סיפורי העם והשירים שגדלנו עליהם; קלאסיקות התרבות, משייקספיר עד למונה ליזה ומאום כולתום עד לביטלס; החרקים המאביקים עצי פרי; או הנחליאלי המבשר את הסתיו. כך גם האפשרות להישען על קהילה: מהתגייסות חברים בעת משבר, דרך תרומות איברים, ועד למה שמכוּנה לפעמים "כלכלת האהבה" – טיפול הורים בילדיהם הקטנים וילדים בהוריהם הקשישים. חלק מהדברים הם מתת הטבע וחלקם מתת ההיסטוריה, אחדים מהם חדשים, כמו האינטרנט ואחרים עתיקי יומין כמו פולקלור, והם בסיסיים לחיינו יותר מהשוק והמדינה. דברים אלה שייכים לכולנו, ובה-בעת אינם שייכים לאף אחד. הם נחלת הכלל.
בשחרית מאמינים שמדיניות כלכלית וחברתית צודקת חייבת לקחת את הדברים האלה בחשבון ולהכיר בערכם ובמרכזיותם. לכן, יש להבטיח שכל האוכלוסייה תהנה מנחלת הכלל – ללא הבחנה בין מגזרים, ובלי קשר לקרבה למוקדי השפעה. במציאות כזאת, הכל ייראה אחרת. הניגודים-לכאורה בין מדינת רווחה או לכלכלת שוק תוססת, בין המגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי, מתגלים כמדומים. כשמשתמשים נכון בשוק, למשל, הוא יכול להיות מעיין מתגבר של חידושים ואנרגיות שיתרום להבטחת רווחת הכלל – ולא רק לעושרם של מעטים. עלינו להכיר בערכם העצום של דברים שאינם נושאים תג מחיר –כגון אוויר נקי, מרחבים ציבוריים בלי אלימות ופשע, שוויון הזדמנויות אמיתי. על בסיס זה אפשר לכונן כלכלה, תרבות וחברה שיקיימו ויעשירו גם את נחלת הכלל – לרווחתנו-אנו ולרווחת הדורות הבאים.
ישראל בין העמים
לעתים קרובות מדי, מדינת ישראל מתנהלת כמבצר מבודד. הסיבות לכך ברורות – איומים קיומיים, מלחמות שעוברות לעורף, והיסטוריה של נטישה מצד עמי העולם. אלא שבעולם גלובלי, כשהקשרים בין מקומות מרוחקים רק מתחזקים, אין מקום שיכול להתנהל לבדו, לעצמו. גם בעיות מקומיות כמעט שאינן ניתנות לפתרון ללא התייחסות להקשר כללי יותר – סביבתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני או פוליטי.
כך, לדוגמא, בטווח הארוך אי-אפשר להתמודד עם קבוצות הפליטים הגדלות והולכות בלי לטפל בעוני וחוסר היציבות באפריקה; לא ניתן להקל על הפחד מטרור באירופה בלי להידרש לתנאים המאפשרים פריחה של פונדמנטליזם מוסלמי בדרום אסיה ובמזרח התיכון; אין דרך למנוע ניצול של עובדים מאסיה בלי לקדם הוגנות כלכלית-חברתית באירופה וארה"ב; ואין אפשרות לפתור בעיות של התחממות גלובלית בלי לקחת בחשבון את הרצון של העולם המתפתח להשׂיג איכות חיים דומה לזו שבמערב. כיום, יותר מתמיד, לא רק כל ישראל ערבים זה לזה – בני העולם כולו ערבים זה לזה.
ישראל היא חלק מהמזרח התיכון. זו אינה רק עובדה גיאוגרפית, אלא גם עובדה חברתית ותרבותית. עתידה של ישראל תלוי באופן הדוק בשגשוג האזור כולו. העוני בעזה מעודד פריחה של קיצוניות מסוכנת, המחסור במים פוגע בכל מדינות האזור, וגם שפעת העופות לא עוצרת בגבול. היהודים והערבים חולקים אלף ושלוש-מאות שנים של היסטוריה משותפת במזרח התיכון, שאינה נמחקת על-ידי גבולות פוליטיים בני שישים. כמו העבר שלנו, גם עתידנו משותף. את הבעיות המעסיקות את המזרח התיכון אפשר לפתור רק ביחד.
לערבים החיים בישראל, שהם חלק מהעם הפלסטיני ובה-בעת אזרחי המדינה, יש תפקיד היסטורי בייסוד יחסי שכנות טובה ושיתוף פעולה עם עמי האזור. אולם, היחסים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית חייבים להיות מיוסדים על שותפות ושוויון. הפצע הפתוח הזה חייב להירפא.
בשחרית סבורים שישראל יכולה לתרום לבניית עולם טוב יותר. היכולת המדעית והטכנולוגית, התרבות היזמית, והרצון של הרבה מאד ישראלים לפעול לרווחת הכלל – הם נכסים חשובים שלנו; עם השלום ההכרחי בינינו לבין שכנינו, הם יוכלו לקבל ביטוי מלא יותר, תוך שיפור המצב בישראל ובמזרח התיכון בכלל. . במקום לראות את עצמה כ"וילה בג'ונגל", ישראל תהפוך לשותפה רצויה בשכונה.
פוליטיקה מקיימת
הפוליטיקה מצויה בכל היבט של חיינו. "פוליטיקה" היא הדרך שבה אנו לוקחים אחריות על חיינו המשותפים ומעצבים אותם. ככזו, היא אינה מתרחשת רק במסדרונות הכנסת ובמבני העירייה: כשאם גרושה לשלשה ילדים מובילה מאות נשים במאבק למען סיוע כלכלי לנזקקים, הן עושות פוליטיקה. כשקבוצת הורים מתארגנת כדי לשפר את בית הספר של ילדיהם, היא עושה פוליטיקה. גם תושבי שכונה שמתאגדים בדרישה למרכז קהילתי חדש עושים פוליטיקה.
במובן הרחב הזה, "פוליטיקה" היא הלב הפועם של הדמוקרטיה – לא עיסוק מגונה או מלוכלך, אלא הדרך להסדרת החיים יחד, לפתרון סכסוכים ואי-הסכמות, ולכינון שיתוף-פעולה. לכן, פוליטיקה ראויה היא תנאי הכרחי לבניית חברה משגשגת. כשמכפיפים את שיתוף-הפעולה החברתי למנגנוני השוק החופשי בלבד, יוצאות מידינו ההחלטות החשובות ביותר – ההחלטות הערכיות, בדבר היעדים הרצויים לחברה. לפיכך, דמוקרטיה בריאה צריכה לעודד עיסוק פוליטי בכל המעגלים: בשכונות, בבתי ספר ומתנ"סים, ברשויות מקומיות, וברמה הארצית. הפוליטיקה הדמוקרטית אמורה לאפשר ולעודד שיתוף ציבור אמיתי ומהותי.
זוהי פוליטיקה מקיימת – המתעקשת לבזר כוח לכלל האזרחים, וחותרת למצוא פתרונות אפשריים והוגנים לחיינו המשותפים. ככל שנפעל יותר לאור עקרונות הפוליטיקה המקיימת, נלך וניחלץ ממעגל התסכול, הציניות ואבדן האמון שמחוללת הפוליטיקה הישראלית של היום.