לעתים קרובות מדי, מדינת ישראל מתנהלת כמבצר מבודד. הסיבות לכך ברורות – איומים קיומיים, מלחמות שעוברות לעורף, והיסטוריה של נטישה מצד עמי העולם. אלא שבעולם גלובלי, כשהקשרים בין מקומות מרוחקים רק מתחזקים, אין מקום שיכול להתנהל לבדו, לעצמו. גם בעיות מקומיות כמעט שאינן ניתנות לפתרון ללא התייחסות להקשר כללי יותר – סביבתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני או פוליטי.
כך, לדוגמא, בטווח הארוך אי-אפשר להתמודד עם קבוצות הפליטים הגדלות והולכות בלי לטפל בעוני וחוסר היציבות באפריקה; לא ניתן להקל על הפחד מטרור באירופה בלי להידרש לתנאים המאפשרים פריחה של פונדמנטליזם מוסלמי בדרום אסיה ובמזרח התיכון; אין דרך למנוע ניצול של עובדים מאסיה בלי לקדם הוגנות כלכלית-חברתית באירופה וארה"ב; ואין אפשרות לפתור בעיות של התחממות גלובלית בלי לקחת בחשבון את הרצון של העולם המתפתח להשׂיג איכות חיים דומה לזו שבמערב. כיום, יותר מתמיד, לא רק כל ישראל ערבים זה לזה – בני העולם כולו ערבים זה לזה.
ישראל היא חלק מהמזרח התיכון. זו אינה רק עובדה גיאוגרפית, אלא גם עובדה חברתית ותרבותית. עתידה של ישראל תלוי באופן הדוק בשגשוג האזור כולו. העוני בעזה מעודד פריחה של קיצוניות מסוכנת, המחסור במים פוגע בכל מדינות האזור, וגם שפעת העופות לא עוצרת בגבול. היהודים והערבים חולקים אלף ושלוש-מאות שנים של היסטוריה משותפת במזרח התיכון, שאינה נמחקת על-ידי גבולות פוליטיים בני שישים. כמו העבר שלנו, גם עתידנו משותף. את הבעיות המעסיקות את המזרח התיכון אפשר לפתור רק ביחד.
לערבים החיים בישראל, שהם חלק מהעם הפלסטיני ובה-בעת אזרחי המדינה, יש תפקיד היסטורי בייסוד יחסי שכנות טובה ושיתוף פעולה עם עמי האזור. אולם, היחסים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית חייבים להיות מיוסדים על שותפות ושוויון. הפצע הפתוח הזה חייב להירפא.
בשחרית סבורים שישראל יכולה לתרום לבניית עולם טוב יותר. היכולת המדעית והטכנולוגית, התרבות היזמית, והרצון של הרבה מאד ישראלים לפעול לרווחת הכלל – הם נכסים חשובים שלנו; עם השלום ההכרחי בינינו לבין שכנינו, הם יוכלו לקבל ביטוי מלא יותר, תוך שיפור המצב בישראל ובמזרח התיכון בכלל. . במקום לראות את עצמה כ"וילה בג'ונגל", ישראל תהפוך לשותפה רצויה בשכונה.
